האתגרים של גיל ההתבגרות, דוגמאות וצעדים פרקטיים ליישום

אין ספק שהילדים שלנו הם האוצרות הכי חשובים לנו בעולם, ואין משהו שאנחנו רוצים יותר מאשר לשמור אותם קרובים ובטוחים. אבל אם פעם, כשהם היו קטנים, הספיק לנו מבט אחד או תנועה קטנה כדי להבין מה עובר עליהם, ככל שהם גדלים ומתפתחים המשימה להבין מה הם חווים ולהתקרב לשדה הרגשי שלהם הופכת להיות מורכבת יותר ויותר.

למרות הרצון העז והניסיונות להתקרב בכל דרך, הורים לא פעם עוסקים ובצדק בשאלות כמו: “למה היא לא מקשיבה לנו? איך אפשר להבין מה עובר עליה?” בין שתיקות ארוכות לבין סערות ומריבות הם משאירים אותנו לא פעם מחוץ לדלת ומחוץ לעולם הפנימי שלהם, בטענה ש”לא תצליחו להבין אותי”, מה שיכול לגרום לנו להימנע ולהגדיל עוד יותר את המרחק.

למה זה קורה?

שתי סיבות עיקריות שגורמות לתקשורת עם מתבגרים להיות כל כך מאתגרת:

מאפייני גיל ההתבגרות. השינויים הדרמטיים שהמתבגרים חווים ברמה הפיזית, הרגשית והמנטלית משפיעים על ההתנהגות ועל מצבי הרוח. יש התעסקות מרובה בשאלת המראה החיצוני, כאשר הסטטוס החברתי הוא הגורם החשוב והמשפיע מכל, וקבוצת החברים הופכת להיות הפוסק העיקרי בנוגע לשאלה מי הם ולדימוי העצמי שלהם.

המסכים שמסתירים את עולם הרגש. בעידן שבו הכל מתרחש במדיה הדיגיטלית נמצא את המתבגרים שלנו שקועים רוב הזמן בתוך המסכים. אחת מתופעות הלוואי של התקשורת הווירטואלית היא יצירת מיסוך של רגשות ושיבושים בתקשורת הבינאישית. השימוש המרובה במסכים מרחיק אותנו מהתחושות שלנו ושל אחרים ויוצר ריחוק גם מול האנשים הקרובים אלינו ביותר.

אפשר לזהות שמתבגרים רבים נמנעים מקשר עין, לא יוזמים שיח ישיר ומתקשים לפתח יחסים של קרבה. כאשר התקשורת עקיפה ומרוחקת ואין לנו דרך להבין מה עובר על הצד השני, נוצרות פרשנויות מוטעות, מתחים ומאבקי כוחות שמרחיקים אותנו זה מזה.

חשוב לזכור שהמשימה ההתפתחותית המרכזית בגיל ההתבגרות היא פיתוח וגיבוש הזהות העצמית.

על מנת שיוכלו לגלות את עצמם כישות נפרדת, יש למתבגרים צורך להתרחק מעט מבחינה נפשית ופיזית מההורים, והם ינקטו בדרכים שונות ומשונות כדי לחקור את המעבר ולפתח את העצמאות שלהם. רבים מהם יבעטו במוכר וימרדו בכל מה שקיים וידוע. בין היתר, כמו שאתם מכירים, הם יערערו על חוקי הבית, על ערכים, סמכות, הרגלים וגבולות.

אז מה עושים?

בחלק הבא אשתף אתכם ב-3 דרכים שיעזרו לכם לעשות עוד צעדים מקרבים ויאפשרו לכם לפתוח את ערוצי התקשורת, ליצור אמפתיה ולהגיע להבנה הדדית עם הילדים.

1. ארבעת הצעדים ליצירת שיח רגשי בגישת “שפת הים”. לצורך ההדגמה בחרתי את אחד הגורמים הכי נפוצים לוויכוחים סוערים בין הורים וילדים: מה עושים עם מתבגרת שמסרבת לסדר את הבלגן בחדר שלה? נסביר מה קורה בכל שלב ואיך אפשר להתמודד.
2. תפקיד ההורה בבניית הערך העצמי. כיצד ניתן לחזק את הערך העצמי של ילדים ומתבגרים? איך ההורה מתפקד כ”מפתח לשינוי משמעותי” ואיך זה משפיע על התפיסה של הילד לגבי היכולות שלו בהמשך חייו?
3. זמן משותף ואווירה משפחתית. נגלה איך ארוחה משותפת יכולה להפוך לבילוי מלא ערך ולהוות עוגן עבור כל המשפחה. הזדמנות לנוכחות ההורית להשפיע על האווירה בבית, על מערכות היחסים ובכלל על החיים.

ארבעת הצעדים ליצירת שיח רגשי לפי גישת “שפת הים, תקשורת מחברת”

לפי הדוגמה: איך מתמודדים עם מתבגרת שמסרבת לסדר את הבלגן בחדר?

ראשית בואו נתייחס לנקודת המבט של ההורה. ברוב המקרים ה”בלגן” נתפס אצל ההורים כחוויה של כאוס, והסירוב המתמשך של הילדה מתפרש כזלזול וחוסר כבוד. המתיחות הפנימית שנוצרת והקושי להתמודד עם הנושא שוב ושוב, מבלי לראות מגמה לשינוי מצידה, מובילה להרבה כעסים, ויכוחים ומאבקי כוחות שגולשים אל מעבר לחדר, פוגעים במערכת היחסים ולא באמת מובילים לפתרון.

הבשורה הטובה היא שבמקביל לתחושות התסכול, הייאוש והאכזבה, קיים גם רצון עז לשינוי משמעותי ביחסים וצורך אמיתי להגיע להבנה ולהרמוניה. לכן, מבין כל השאלות שמתעוררות, נעסוק בשאלה המרכזית: איך אפשר לדבר איתה על הנושא באופן שיביא לשינוי אפקטיבי?

צעד ראשון: להיכנס “לנעליים שלה” ולראות את האירוע מנקודת המבט שלה. “להיות היא” לרגע, לנסות לחשוב כמוה. השערה אפשרית: “אולי מבחינתה זה בכלל לא בלגן? אולי כך יותר קל לה למצוא את הבגדים?”

צעד שני: לנסות להרגיש כמוה, להתחבר לחוויה שלה, לדמיין איזה רגש עולה בה עכשיו, להרגיש אותו בלב, בגוף. השערה אפשרית: “אולי הבלגן בחדר שאני (כאמא) חווה כנוראי ומרגיז, דווקא נותן לה (לבת שלי) שקט ורוגע?”

צעד שלישי: לשאול את עצמנו מה הצורך שלה? מה עומד מאחורי ההתנהגות שלה? איזה צורך לא קיבל מקום ובא לידי ביטוי בדרך הזאת? השערה אפשרית: אולי הצורך שלה הוא ב”שקט פנימי”, והבלגן בארון יוצר לה את אותו שקט? אולי זה נובע מהצורך שלה כמתבגרת ל”ביטוי עצמי”? אולי זו הדרך שלה “לדעת שאכפת לנו ממנה”? אולי זה נובע ממשהו אחר, לאו דווקא מתוך זלזול בי ובבקשה שלי, צורך שהיא לא מצליחה לזהות או לבטא בעצמה?

צעד רביעי: לאחר שהתחברנו לעולמה, לצורך המניע אותה ופתחנו נקודות מבט חדשות על הסיטואציה, הגיע הזמן ליצור שיחת תקשורת מחברת, שאותה תקבעו מראש, במועד שנוח לשני “הצדדים”. נטרלו רעשים, צרו אווירה נעימה ושבו לשיחה פתוחה. הביטו בעיניים, שתפו אותה בכנות בתחושות שלכם, הקשיבו לתחושות שלה ללא ביקורת ונסו להסעיר מוחות ולמצוא ביחד פתרון שתוכלו להסכים עליו. לדוגמה: אפשר לשאול האם היא תרצה שאחת לשבוע תסדרו ביחד את החדר, להציע שאיזור מסוים יהיה האי המבולגן שהוא רק שלה, וכולי. זכרו שהמטרה היא להגיע להחלטה משותפת. מעבר לפתרון הפרקטי שאתם עשויים למצוא, שיחה מזמינה בגובה עיניים תגרום לה להרגיש שאנחנו בעדה ולא נגדה, ותעודד אותה להיפתח ולשתף פעולה.

מה לקחת הביתה

כבר הזכרנו שהמשימה המרכזית בגיל ההתבגרות היא פיתוח וגיבוש הזהות העצמית. שימו לב לכך שהמתבגרים מבלים הרבה יותר בחדר שלהם, שהופך להיות מרכז השליטה שלהם, אי פרטי שמשקף את המרחב הרגשי הפרטי שלהם, שמבקש למרוד, ליצור נפרדות ולפתח את האני העצמי שלהם. כך שהבלגן בחדר יכול להיות האמצעי של אותה ילדה-נערה לבטא את המרד שלה, שלב בדרך לגבש את הזהות העצמאית שלה כבוגרת.