בקצרה
- ADHD אצל בנות מתפספס כי הוא נראה לרוב שקט: חלימה בהקיץ, שכחה, הוראות שהולכות לאיבוד ומאמץ גדול להיראות בסדר, במקום ההתנהגות הסוערת שמורים והורים מחפשים.
- לפי DSM-5, בנות מציגות יותר מבנים את התמונה שבה הקושי בקשב בולט יותר מהתנועה, ולכן הן מגיעות לאבחון מאוחר יותר.
- מיסוך, המאמץ להסתיר את הקושי, גובה מחיר של עייפות, עלבון מהיר והתפרקות בבית אחרי יום שלם של "להחזיק".
- רק רופא או פסיכולוג מוסמך מאבחנים ADHD, אבל הורים יכולים כבר עכשיו לרשום מה הם רואים, לדבר עם המחנכת ולשנות את הטון בבית.
היא לא מפריעה בשיעור. היא לא קמה מהכיסא ולא עונה בלי רשות. היא יושבת ליד החלון, מציירת בשולי המחברת, ומחייכת כשהמורה מסתכלת עליה. ובבית, אחרי יום כזה, היא מתפרקת על גרב שלא נמצאה.
תמונה כזו מוכרת להרבה הורים לבנות, ולפעמים עוברות שנים עד שמישהו שואל מה עומד מאחוריה.
איך מזהים ADHD אצל בנות, ולמה זה מתפספס?
מזהים לפי הסימנים השקטים: חלימה בהקיץ, שכחה, קושי לסיים משימות, הוראות שמתפספסות, ושיעורי בית שנמשכים שעות. זה מתפספס כי בנות רבות לא מפריעות בכיתה ומשקיעות מאמץ גדול להיראות בסדר, כך שהמורים רואים ילדה שקטה ומנומסת, ולא ילדה שמתקשה. לא פעם הקושי נעשה גלוי רק בחטיבת הביניים, כשהדרישות גדלות והמאמץ כבר לא מספיק.
רוב הדימוי הציבורי של ADHD בנוי על ילד שלא מפסיק לזוז. ילדה שהקשב שלה נודד, אבל הגוף שלה יושב בשקט, לא מעוררת את אותה דאגה. לפעמים היא מקבלת תווית אחרת: “חולמנית”, “מפוזרת”, “רגישה מדי”, “לא מתאמצת”. התוויות האלה נשמעות תמימות, אבל ילדה ששומעת אותן שוב ושוב מתחילה להאמין שהבעיה היא בה.
אם אתם בתחילת הדרך, את התמונה הרחבה, כולל ההבדל בין ADHD לבין קשיי קשב רגילים ואיך יוצאים מהמאבקים היומיומיים, תמצאו במדריך הורות לילד עם ADHD.
מהם הסוגים העיקריים של הפרעת קשב וריכוז?
מדריך האבחנות DSM-5 מתאר שלוש תמונות של ADHD: תמונה שבה בולט בעיקר הקושי בקשב, תמונה שבה בולטות בעיקר פעלתנות יתר ואימפולסיביות, ותמונה משולבת. בת יכולה להתאים לכל אחת מהן, והתמונה של אותה ילדה יכולה להשתנות עם השנים. את הקביעה עושה רק איש מקצוע.
השם ADD נשאר ממהדורה ישנה של מדריך האבחנות, והורים רבים משתמשים בו עד היום לתמונה הראשונה. לפי DSM-5, ADHD שכיח יותר אצל בנים, ביחס של כ-2 ל-1 בילדות, ובנות מציגות יותר מבנים את התמונה שבה בולט בעיקר הקושי בקשב. במילים אחרות, הקושי השכיח אצל בנות הוא בדיוק זה שהכי קשה לראות מהשולחן של המורה. ילדה שהקושי שלה הוא בעיקר בקשב לא תיראה “היפראקטיבית”, והורים שמחכים לראות תנועה מוגזמת עלולים לחכות הרבה זמן.
איך זה נראה בבית ובכיתה?
בכיתה זה נראה לרוב כמו ילדה שקטה שמפספסת הוראות ומסתכלת מהחלון. בבית זה נראה כמו שיעורי בית שנמשכים שעות, חדר שקשה לסדר, שכחה של דברים חשובים, ולפעמים התפרקות רגשית בערב, אחרי יום שלם של מאמץ להחזיק את עצמה. ההבדל בין שתי הסביבות הוא לפעמים הרמז הכי חשוב.
| איפה | התמונה שרוב האנשים מחפשים | התמונה השקטה שמופיעה אצל בנות רבות |
|---|---|---|
| בכיתה | קם, מסתובב, מפריע | יושבת בשקט, חולמת, מפספסת הוראות |
| במשימות | לא מסיים, עוזב באמצע | מסיימת אחרי שעות, במחיר של עייפות גדולה |
| בתנועה | לא מפסיק לזוז | אי שקט פנימי, משחקת בשיער, מדברת הרבה |
| ברגש | מתפרץ בכיתה | מחזיקה בחוץ ומתפרקת בבית |
| בחברה | נדחף, מתקשה לחכות לתור | קופצת בין נושאים, או נסוגה כדי לא לטעות |
הטבלה מכלילה בכוונה. יש בנות עם תמונה סוערת ובנים עם תמונה שקטה, והיא נועדה רק לעזור לכם לראות את מה שקל לפספס. אם שיעורי הבית אצלכם נמשכים עד הלילה, יש כלים לקצר אותם במאמר על שיעורי בית ומבחנים עם ADHD.
מה זה מיסוך, ולמה הוא מעייף כל כך?
מיסוך הוא המאמץ, לרוב לא מודע, להסתיר קושי כדי להיראות כמו כולן: להעתיק מחברה מה צריך לעשות, להכין הכול פעמיים, לחייך כשלא הבנת. הוא עובד בחוץ, אבל גוזל המון אנרגיה, ולכן ילדה שממסכת חוזרת הביתה ריקה, בלי כוח לעוד משימה אחת.
מה שהורים רואים בבית הוא לא פעם החשבון של כל היום: עלבון מהיר, בכי על דבר קטן, או סירוב לדבר. לפעמים מתווסף פרפקציוניזם. ילדה שמוחקת דף שלם בגלל מילה אחת, כי היא למדה שאם תטעה, יראו שמשהו אצלה לא בסדר.
מיסוך הוא דרך הישרדות של ילדה שרוצה להשתייך, ולכן כדאי לגשת אליו בעדינות, בלי לחשוף אותה מול אחרים ובלי להעיר לה על כך שהיא “מעמידה פנים”.
אצל חלק מהבנות האלה יש גם רגישות רגשית גבוהה, והשילוב מציף עוד יותר. אם זה מוכר לכם, כדאי לקרוא גם את מה שכתבתי על ילדה רגישה מאוד.
מה המאפיינים של ADHD אצל נשים?
אצל נשים ADHD מופיע לא פעם כקושי בהתארגנות ובניהול זמן, תחושת הצפה, אי שקט פנימי במקום תנועה גלויה, ותחושה ממושכת ש”משהו אצלי לא עובד כמו אצל אחרות”. רבות מקבלות שם לקושי רק בבגרות, אחרי שנים שבהן הסבירו אותו לעצמן בעצלות או בחוסר כישרון.
אני מכירה את זה מבפנים. רק בגיל 40 גיליתי שיש לי לקויות למידה, ושגדלתי עם קושי שאף אחד לא נתן לו שם. הגילוי הזה הפיל לי המון אסימונים. הוא אפשר לי לראות את עצמי בעיניים אחרות, והעמיק את ההבנה שלי בילדות ובנערות שחוות את העולם בדרך קצת אחרת. כתבתי על זה יותר בלקויות למידה שגיליתי בגיל 40.
אני מספרת את זה כי ילדה שמקבלת שם לקושי בגיל 10 לא צריכה לחכות לגיל 40 כדי להפסיק להאשים את עצמה.
אילו שאלות כדאי לשאול את המחנכת?
שאלות שמתארות התנהגות ולא מבקשות אבחנה: האם היא מסיימת משימות בכיתה, איך היא מגיבה להוראה של כמה שלבים, האם יש שיעורים שבהם היא נראית מנותקת, עם מי היא בהפסקות, והאם יש פער בין מה שהיא יודעת בעל פה לבין מה שהיא מצליחה לכתוב.
המחנכת רואה את הבת שלכם בשעות שבהן אתם לא שם, ובמצבים שבבית לא קורים: כיתה מלאה, רעש, הוראות שנאמרות פעם אחת. כדאי לבקש דוגמאות ולא רק התרשמות כללית. “היא בסדר, קצת חולמנית” זו התרשמות. “היא מעתיקה מהלוח לאט, ולפעמים מפסיקה באמצע” זו דוגמה, ודוגמאות כאלה עוזרות מאוד לרופא או לפסיכולוג בהמשך.
אם יש בבית הספר יועצת, שווה לשתף גם אותה. לפעמים היא כבר שמה לב לדברים, ולא ידעה שגם בבית רואים תמונה דומה.
מה הורים יכולים לעשות אם הם חושדים שלבת יש ADHD?
לרשום במשך כמה שבועות מה אתם רואים, מתי ובאילו מצבים, לבקש מהמחנכת לתאר איך זה נראה בכיתה, ולפנות לבירור אצל רופא או פסיכולוג מוסמך. במקביל אפשר כבר לשנות את הטון בבית: פחות ביקורת על התוצאה, ויותר הכרה במאמץ שאף אחד לא רואה.
אבחון ADHD נעשה בישראל אצל רופא, בדרך כלל נוירולוג ילדים, פסיכיאטר ילדים או רופא התפתחותי, או אצל פסיכולוג שמתמחה בכך. אני לא מאבחנת. אני גם לא ממליצה לחכות לאבחון כדי לשנות את מה שקורה בבית.
כלי אחד שאני נותנת להורים נקרא “משקפיים מעצימים”: לשקף לילדה, במילים מדויקות, את מה שהיא עשתה ואת התכונות שעזרו לה. במקום “כל הכבוד”, אפשר להגיד “ראיתי שישבת על החיבור גם כשהיה לך קשה להתחיל”. ילדה שממסכת שומעת הרבה על מה שלא הצליח. היא צריכה לשמוע גם על המאמץ.
כשהיא חוזרת הביתה ומתפרקת, נסו את השיח המחבר: להיכנס לנעליים שלה, להרגיש מה היא מרגישה, לשאול מה הצורך שלה, ורק אז להתחבר ולחפש פתרון יחד. לפעמים הצורך הוא פשוט חצי שעה של שקט לפני שמישהו שואל על שיעורי הבית. ולפעמים כדאי לשאול אותה ישירות, ברגע רגוע: “מה הכי מעייף אותך בבית הספר?”. תשובה אחת כזו יכולה ללמד אתכם הרבה.
ואם יש אבחנה, השיחה איתה על מה שגילו חשובה לא פחות מהאבחנה עצמה. איך עושים את זה בלי לפגוע בביטחון שלה, כתבתי באיך מסבירים לילד שיש לו ADHD.
ילדה עם ADHD שקט צריכה בעיקר מבוגר אחד שרואה אותה. אם הקושי כבר גובה מחיר, בלימודים, בחברויות או בביטחון שלה, אימון CBT לילדים ונוער יכול לתת לה כלים להתארגנות ולוויסות, ולכם שפה משותפת איתה. ועוד כלים לבית, לבוקר, לשיעורים ולרגעי הסערה, נמצאים במדריך הורות לילד עם ADHD.