מיומנויות חברתיות לילדים

מיומנויות חברתיות הן הדרך שבה ילד לומד להיות עם אחרים: לגשת, להצטרף, לחכות, לוותר, להגיד מה הוא מרגיש ולשמוע מה מרגיש מי שמולו. חלק מהילדים מגיעים עם מזג שמקל עליהם, אבל את המיומנויות עצמן כל ילד לומד, בהדרגה, עם טעויות ובעזרה של המבוגרים שסביבו.

אני ים אוריה שליו, מטפלת רגשית ומנחת קבוצות בפסיכודרמה ומדריכת הורים מוסמכת מטעם מכון אדלר. לאורך השנים ליוויתי מאות משפחות, ואני מנחה קבוצות לחיזוק מיומנויות חברתיות לילדים רגישים מאוד, מופנמים וביישנים. כילדה הייתי ביישנית ומופנמת בעצמי, כך שאני מכירה את העולם הזה גם מבפנים.

העולם החברתי הוא גם המקום שבו ילדים פוגשים חלק מהרגעים הכואבים ביותר שלהם: חרם, בדידות, ביישנות שמשתקת, ביטחון עצמי שנסדק. על כל אחד מהם כתבתי מאמר נפרד, ובעמוד הזה הם מחוברים לתמונה אחת.

מהן מיומנויות חברתיות?

מיומנויות חברתיות הן היכולות שמאפשרות לילד ליצור קשר ולשמור עליו: להצטרף למשחק, לחכות לתור, לחלוק, לקרוא הבעות פנים וטון, להתמודד עם הפסד, לפתור ריב ולבקש עזרה. הן נשענות על מיומנויות רגשיות, כמו היכולת לזהות מה אני מרגיש ולהירגע, ולכן קשה להפריד בין השתיים.

ארגון CASEL האמריקאי, שעיצב את תחום הלמידה הרגשית-חברתית (SEL), מתאר אותו דרך יכולות שקשורות זו בזו: מודעות עצמית, ניהול עצמי, מודעות חברתית, מיומנויות בין-אישיות וקבלת החלטות אחראית. המשמעות להורים היא שילד שמתקשה עם חברים לא תמיד צריך ללמוד “לדבר יפה”. לפעמים הוא צריך קודם להבין מה הוא מרגיש כשמישהו אומר לו “לא”, ואיך נרגעים מזה. על הצד הרגשי של המיומנויות האלה כתבתי באינטליגנציה רגשית לילדים.

בעבודה שלי אני מדברת הרבה על קריאת המפה החברתית: היכולת להבין מה קורה בין ילדים בלי שמסבירים. מי משחק עם מי, מה החוקים הלא כתובים, מתי בדיחה מצחיקה ומתי היא פוגעת. חלק מהילדים קולטים את המפה הזו לבד. אחרים, למשל ילדים רגישים מאוד או ילדים אימפולסיביים, צריכים מבוגר שיעזור להם לראות אותה.

איך מתפתחות מיומנויות חברתיות אצל ילדים?

בשלבים, ובקצב שונה אצל כל ילד. פעוטות משחקים בעיקר לצד ילדים אחרים, ילדי גן לומדים לשחק יחד ולחלוק, בבית הספר היסודי נכנסים חוקים, הוגנות וחבר הכי טוב, ובגיל ההתבגרות קבוצת החברים הופכת למרכז העולם. השלבים חופפים, וילד יכול להקדים בתחום אחד ולאחר בתחום אחר.

החוקרת האמריקאית מילדרד פרטן תיארה כבר ב-1932 את השלבים האלה במשחק של ילדים: משחק לבד, משחק מקביל לצד ילד אחר, משחק משותף, ובסוף משחק שיתופי עם מטרה משותפת וחלוקת תפקידים. זה עדיין אחד התיאורים השימושיים להורים שרוצים להבין מה מתאים לגיל.

גיל, בקירוב	מה רואים	מה הילד לומד	איך הורים עוזרים
2-3	משחק לצד ילד אחר, קושי לחלוק	להיות ליד ילדים, לחכות רגע	לתווך, לתת מילים לרגש, לא לצפות לחלוקה מלאה
3-5	משחק משותף ואחר כך שיתופי, משחקי דמיון ותפקידים	תורות, הצטרפות, משא ומתן ראשון	משחקי תפקידים בבית, מפגשים קטנים עם ילד אחד
6-9	חוקים, הוגנות, “חבר הכי טוב”, רגישות להשוואה	לעמוד בחוקים, להפסיד, לפתור ריב	לתרגל הפסד בבית, לשאול על ההפסקות
9-12	קבוצות, שייכות, מי בפנים ומי בחוץ	לקרוא את המפה החברתית, לעמוד מול לחץ חברתי	להקשיב בלי לחקור, לשים לב לסימני הדרה
12 ומעלה	חברים במרכז, צורך בפרטיות, חיפוש זהות	קשר עמוק, נאמנות, גבולות	להישאר זמינים, לכבד פרטיות, להיות עוגן

הגילים בטבלה הם הערכה גסה. ילד רגיש מאוד, ביישן או עם קשיי קשב יכול להגיע לשלב מסוים מאוחר יותר, ולהקדים בשלב אחר. מה שחשוב הוא הכיוון: האם הוא מתקדם, יותר מאשר האם הוא בדיוק בזמן.

איך הורים יכולים לחזק מיומנויות חברתיות בבית?

דרך הקשר היומיומי. ילדים לומדים להיות עם אחרים קודם כל בבית: מהדרך שבה מקשיבים להם, מהשפה שבה מדברים על רגשות, ומהאופן שבו ההורים עצמם פותרים ויכוח. על הבסיס הזה מוסיפים תרגול: מפגשים של אחד על אחד, משחקי תפקידים, ושיחה על מה שקרה בהפסקה.

• להקשיב ולתת שם לרגש. ילד שמרגישים אותו לומד להרגיש אחרים. בשפת הים אני מלמדת הורים את השיח המחבר: להיכנס לנעליים של הילד, להרגיש איתו, לשאול מה הצורך, ולהתחבר.
• לדבר על רגשות סביב השולחן. ארוחת ערב משפחתית היא מקום טוב לזה. אפשר לספר על משהו מצחיק או מרגש שקרה לכם היום, ולשאול: “קרה לך פעם משהו דומה?”
• לתרגל במשחק. בפסיכודרמה יש טכניקה של חילופי תפקידים: הילד משחק את הילד שמולו, ואתם משחקים אותו. ככה הוא מתנסה בהצטרפות, בבקשה או בסירוב לפני שהוא צריך אותם באמת.
• להפסיד בבית. משחקי קופסה הם מקום מצוין לתרגל תורות, הפסד ומשא ומתן, עם מבוגר שעוזר לעבור את התסכול.
• להזמין חבר אחד. מפגש של אחד על אחד, עם פעילות מוגדרת, קל לילד הרבה יותר מקבוצה.
• לשמש דוגמה. ילדים לומדים בעיקר מהדרך שבה אנחנו חיים את הערכים שלנו: איך אנחנו מבקשים סליחה, איך אנחנו מדברים על השכנים, איך אנחנו מתנהגים כשאנחנו לא מסכימים.

גם פרלמנט משפחתי, מפגש קבוע שבו כל בני הבית מדברים על מה שעובד ומה שלא, הוא מגרש אימונים טוב: מקשיבים בתורות, מציעים רעיונות ומגיעים להסכמה.

איך שואלים ילד מה קורה איתו חברתית בלי לחקור?

שואלים שאלות פתוחות וקטנות, בזמן רגוע, ומקבלים גם תשובה קצרה. “עם מי שיחקת היום?” עובד טוב יותר מ”יש לך חברים?”, ו”מה היה הרגע הכי טוב בהפסקה?” פותח יותר מ”מישהו הציק לך?”. הרבה ילדים נפתחים דווקא באוטו, לפני השינה או תוך כדי משחק, כשאין מבט ישיר.

שיחה עקיפה עוזרת במיוחד לילדים שקשה להם לדבר על עצמם. בערכת הקלפים “אוצרות לב הים” יש קלף מצפן עם שאלות פתוחות להורים, ושאלה כמו “איזה קלף מזכיר לך משהו שקרה היום?” נותנת לילד דרך לספר דרך תמונה, בלי להרגיש שהוא בחקירה. ואם הוא לא רוצה לספר, משאירים פתח: “אני כאן אם תרצה לספר.” ילד שיודע שהדלת פתוחה חוזר אליה, לפעמים אחרי שעה ולפעמים אחרי שבוע.

מה עושים כשילד חווה חרם חברתי?

מקשיבים לו בלי להאשים ובלי לרוץ לפתרון, ואחר כך פונים בכתב למחנכת וליועצת ומבקשים תוכנית ומועד מעקב. חרם הוא פגיעה מכוונת וחוזרת של קבוצה בילד אחד, ולכן האחריות לעצור אותו היא של המבוגרים. בבית מחזקים את מה שהחרם מנסה לקחת: את תחושת השייכות.

חרם שונה מריב בפער הכוחות ובחזרתיות שלו, ובגלל זה גם התפקיד של ההורים שונה. בריב, הילד יכול ללמוד לפתור לבד. בחרם הוא לא אמור לפתור לבד. ומכיוון שילד שמפחד מהתערבות צריך להיות שותף להחלטה, אני ממליצה על שיתוף התייעצות: מה נגיד לבית הספר, למי ואיך. הרבה ילדים לא מספרים, ולכן כדאי לשים לב לשינויים: ילד שלא רוצה ללכת לבית הספר, שחוזר לבד, שמסתגר אחרי שהוא מסתכל בטלפון. יש גם עמוד מידע ממשלתי על חרמות באתר gov.il, ובמאמר המלא יש טבלה של מתי ולמי פונים, מהמחנכת ועד ער”ן.

המדריך המלא להורים: חרם חברתי: מה הורים יכולים לעשות?

מה ההבדל בין ילד ביישן, ילד מופנם וחרדה חברתית?

ילד ביישן מתבייש וזהיר במצבים חדשים, ונפתח כשהוא מכיר את הסביבה. ילד מופנם מעדיף שקט ומעט אנשים, ויכול להיות בטוח בעצמו לגמרי. חרדה חברתית היא פחד עמוק משיפוט, שגורם להימנעות ופוגע בתפקוד. ההבחנה חשובה, כי כל אחד מהם צריך משהו אחר.

ילד ביישן צריך הכנה מראש, זמן להתחמם ומפגשים של אחד על אחד, ולא דחיפה מול אחרים. ילד מופנם צריך שיכבדו את הצורך שלו בשקט, ויוודאו שיש לו חבר או שניים קרובים. ילד עם חרדה חברתית צריך גם ליווי מקצועי. ולביישנות יש לא פעם בסיס במזג: הפסיכולוג ג’רום קייגן מהרווארד תיאר ילדים שמגיבים כבר מגיל צעיר בזהירות מוגברת לאנשים ולמצבים חדשים. ושימו לב לתוויות: “הוא פשוט ביישן”, כשהוא נאמר ליד הילד, עלול להפוך לזהות שלו. עדיף לתאר את הרגע: “לוקח לך זמן להתחמם, וזה בסדר.”

ההבדלים בטבלה מפורטת, וכלים לכל מצב: ילד ביישן ומופנם

איך בונים ביטחון עצמי אצל ילדים?

מהמסרים שהילד מקבל על עצמו, יום אחרי יום. כשהמבוגרים הקרובים משקפים לו מאמץ, אומץ וצעדים קטנים, ונותנים לו להתמודד בעצמו עם אתגרים בגודל המתאים, הוא לומד לסמוך על עצמו. ביטחון עצמי הוא מה שמאפשר לילד לגשת לילד אחר, ולשאת את הסירוב כשהוא מגיע.

אני מבחינה בין דימוי עצמי, התמונה הפנימית שהילד בונה על עצמו, לבין ביטחון עצמי, הביטוי של התמונה הזו בהתנהגות. כדי שילד ירים יד בכיתה, צריך קודם לשנות את התמונה. ההורים הם המראה שדרכה הוא רואה את עצמו, ולכן משפט כמו “ראיתי כמה התאמצת” בונה יותר מ”אתה גאון”. רודולף דרייקורס, תלמידו של אדלר, אמר שילד זקוק לעידוד כמו שצמח זקוק למים. כתבתי על זה גם ב-ynet, בכתבה “שלושה צעדים לחיזוק הביטחון העצמי של ילדיכם”.

המאמר המלא, עם רשימת משפטים שאפשר לומר לילד: ביטחון עצמי לילדים

מה עושים כשלילד אין חברים?

קודם מבינים מה קורה: האם הוא רוצה קשר ולא מצליח, מעדיף חבר אחד, נמנע מפחד או נדחה. לכל מצב יש מענה אחר. אחר כך מתחילים בקטן. מפגש של אחד על אחד בבית, עם פעילות מוגדרת, הוא הדרך הפשוטה ביותר לבנות חברות ראשונה.

אלפרד אדלר ראה בשייכות צורך בסיסי, אבל שייכות לא דורשת קבוצה גדולה, ולפעמים חבר אחד מספיק. הסימן החשוב הוא איך הילד עצמו מרגיש. ילד שמשחק לבד ונראה רגוע שונה מאוד מילד שחוזר עצוב ואומר שאף אחד לא רוצה לשחק איתו. הרבה פעמים הקושי הוא בקריאת המפה החברתית, למשל ברגע ההצטרפות למשחק שכבר התחיל, ואת זה אפשר לתרגל בבית. ובמעברים, לכיתה א או לחטיבת הביניים, שווה לדבר מראש על חברויות: עם מי רוצים לשמור על קשר, את מי רוצים להכיר, ומה עבד עד עכשיו.

כל הכלים במאמר: מה עושים כשלילד אין חברים

איך צוותי חינוך מטפלים בחרם בכיתה?

פועלים מיד: משוחחים עם התלמיד שנפגע, מעדכנים את היועצת ואת ההנהלה, ובונים תוכנית עם מועד מעקב. אחר כך עובדים עם הכיתה כולה בלי לסמן את הילד, ומשוחחים בנפרד עם הילדים שמובילים. גישור בין הילד שנפגע למחרימים לא מתאים לחרם, בגלל פער הכוחות.

הרבה מהכוח לשנות נמצא אצל הילדים שרואים מהצד, ותפקיד הצוות הוא לתת להם דרכים ברורות לפעול. בגישת הסמכות החדשה של פרופ’ חיים עומר, שבה הוכשרתי, יש מושג של נוכחות: מבוגרים שאומרים בגלוי שהם רואים ושהם נשארים. מניעה נבנית ביומיום, בשיח רגשי קבוע ובשפה משותפת לרגשות. זה גם הבסיס של “לגלוש על הגלים”, התכנית שלי לכיתות ולצוותי חינוך, שמוכרת בתכנית גפ”ן של משרד החינוך. הפרטים בעמוד לבתי ספר וקהילות.

המדריך המלא לצוותים: חרם בכיתה: מדריך לצוותי חינוך

ילד עם ADHD מתקשה חברתית, איך אפשר לעזור?

קודם מבינים שהקושי בדרך כלל לא נובע מכוונה רעה. אימפולסיביות, קושי לחכות לתור וקושי לקלוט רמזים חברתיים יכולים לגרום לילד עם ADHD להתפרץ לשיחה, לשנות חוקים באמצע משחק או להגיב חזק מדי. אחר כך מתרגלים את הרגע שלפני התגובה, בבית ובליווי מקצועי.

כמאמנת קוגניטיבית התנהגותית לילדים ונוער עם ADHD ולקויות למידה, חלק גדול מהעבודה שלי הוא אימון חברתי. אני מלמדת ילדים לזהות את הרגע שלפני ההתפרצות, את הרגע שבו עדיין אפשר לעצור, לנשום ולבחור תגובה אחרת. ההורים מקבלים את אותה שפה, כי ילד מוצף לא צריך עוד צעקות. הוא צריך מבוגר שיעזור לו לחזור לעוגן. על ההורות לילד עם קשב וריכוז, מעבר לעולם החברתי, כתבתי בהרחבה בהורות לילד עם ADHD.

מתי קושי חברתי מצריך עזרה מקצועית?

כשהוא מלווה במצוקה: ילד שנמנע מבית הספר, שמדבר על עצמו בבוז, שנראה עצוב לאורך זמן, או שהפחד מאנשים פוגע בתפקוד שלו. במצבים כאלה כדאי להתייעץ עם פסיכולוג ילדים או עם מטפלת רגשית. אם הילד מדבר על חוסר תקווה או על פגיעה בעצמו, פונים לעזרה מיד, וגם ער”ן זמין בטלפון 1201.

קשיים חברתיים מופיעים הרבה פעמים לצד דברים אחרים: קשיי קשב, רגישות גבוהה, חרדה או לקויות למידה. ילד שמתקשה בכמה תחומים יחד צריך שמישהו יסתכל על התמונה כולה, ולא רק על ההפסקה. כאן גם חשוב לא לחכות יותר מדי. קושי חברתי שנמשך שנים נוטה להשאיר אחריו מסקנות של הילד על עצמו, ואת אלה קשה יותר לשנות מאשר את הקושי עצמו.

מתי קבוצת מיומנויות חברתיות עוזרת?

כשהקושי החברתי חוזר בכמה מסגרות, כשהילד רוצה חברים ולא מבין למה זה לא מצליח לו, או כשאחרי חרם או מעבר הוא צריך מקום בטוח לתרגל מחדש. בקבוצה קטנה ילדים מתרגלים מול ילדים אחרים, עם מבוגרת שמחזיקה את המסגרת, ומה שמתרגלים שם יכול לעבור איתם לחצר.

אני מנחה קבוצת מיומנויות חברתיות לילדים רגישים מאוד, מופנמים וביישנים. אנחנו עובדים בפסיכודרמה: ילד יכול לשחק את הרגע שקשה לו, להחליף תפקיד עם הילד שמולו ולנסות תגובה אחרת, כך שהוא לומד מתוך חוויה ולא רק מתוך שיחה. במקביל אני מלווה גם את ההורים, כי מה שמתרגלים בקבוצה צריך מקום להמשיך בבית.

הניסיון הזה נבנה גם מחוץ לקליניקה. הנחיתי סדנאות בבתי ספר בעיריות שונות ובעמותות, בהן עמותת רקפת לילדים ובני נוער עם ביישנות, מופנמות וחרדה חברתית, והקמתי והובלתי פרויקט לקידום נוער בעמותת פיד”ל, שעסק בחיזוק החוסן הרגשי והחברתי ותחושת השייכות של בני נוער.

כשבוחרים קבוצה, אצלי או בכל מקום אחר, כדאי לשאול מי מנחה ומה ההכשרה שלה, איך עובדים בקבוצה, האם היא מתאימה לגיל ולאופי של הילד, והאם ההורים שותפים לתהליך. ילד שמרגיש שרואים אותו, בבית ובקבוצה, מוצא את המקום שלו בחברה בקצב שלו.