בקצרה
- כשילד חווה חרם, קודם מקשיבים לו בלי להאשים ובלי לרוץ לפתרון, ואחר כך פונים בכתב למחנכת וליועצת ומבקשים תוכנית עם מועד מעקב.
- חרם הוא פגיעה מכוונת וחוזרת של קבוצה בילד אחד, ולכן האחריות לעצור אותו היא של המבוגרים ולא של הילד שנפגע.
- בבית אפשר לחזק את מה שהחרם מנסה לקחת: שייכות, קשר בטוח אחד לפחות מחוץ לכיתה, ותחושה שיש לאן לחזור.
- אם בית הספר לא פועל, או אם מופיעים סימני מצוקה כמו סירוב ללכת לבית הספר או קושי בשינה, פונים להנהלה ולאיש מקצוע.
חרם הוא אחד הדברים הכואבים ביותר שילד יכול לעבור בבית הספר, וגם אחד הרגעים שבהם הורים מרגישים הכי חסרי אונים. כשאני עובדת עם ילדים ועם הורים על מיומנויות חברתיות לילדים, חרם הוא הנושא שהכי דחוף לטפל בו, כי הוא פוגע במשהו בסיסי מאוד: בתחושה שיש לי מקום בקבוצה.
אלפרד אדלר, שהגישה שלו היא הבסיס להכשרה שלי כמדריכת הורים, ראה בשייכות צורך בסיסי של כל אדם. חרם לוקח מהילד בדיוק את זה. ולהורים יש יותר מה לעשות ממה שנדמה ברגע הראשון, גם כשהכל קורה בכיתה שאין לנו גישה אליה.
איך עוזרים לילד שחווה חרם חברתי בבית הספר?
קודם מקשיבים, ואחר כך פועלים. מקשיבים לילד בלי להאשים, בלי לחקור ובלי להבטיח מה שאי אפשר לקיים. אחר כך פונים בכתב למחנכת וליועצת ומבקשים תוכנית ומועד מעקב. במקביל מחזקים בבית את מה שהחרם מנסה לקחת: שייכות, קשר בטוח ותחושה שיש לאן לחזור. האחריות לעצור את החרם היא של המבוגרים.
הסדר הזה חשוב. כשהורה שומע על חרם, הדחף הטבעי הוא לרוץ לטלפון ולהתקשר למחנכת, או גרוע מזה, להורים של ילד אחר. הדחף מובן לגמרי. אבל כשהוא בא לפני ההקשבה, הילד לומד שכשהוא מספר משהו, הדברים יוצאים לו משליטה. ובפעם הבאה הוא כבר לא יספר.
מה ההבדל בין חרם לבין ריב בין חברים?
ריב הוא התנגשות בין ילדים בכוח דומה, ובדרך כלל הוא נרגע. חרם הוא פגיעה מכוונת וחוזרת של קבוצה בילד אחד, ויש בו פער כוחות ברור. ההבחנה נשענת על ההגדרה של דן אולווס מאוניברסיטת ברגן בנורווגיה, שחקר בריונות בבתי ספר: כוונה לפגוע, חזרתיות וחוסר איזון בכוח.
| ריב בין חברים | חרם | |
|---|---|---|
| מי מעורב | שני ילדים, או שתי קבוצות בכוח דומה | קבוצה מול ילד אחד |
| כמה זמן | שעות או ימים, ואז נרגע | שבועות, ולפעמים הולך ומתרחב |
| מה רואים | ויכוח, עלבון, השלמה | התעלמות, הוצאה ממשחקים ומקבוצות, לעג, שמועות |
| מה הילד מרגיש | כעס ועלבון | בדידות, בושה, פחד ללכת לבית הספר |
| מה ההורים עושים | מקשיבים ועוזרים לילד לחשוב על הצעד הבא | מקשיבים ופונים לבית הספר |
ההבדל הזה קובע את התפקיד שלכם. בריב, הילד יכול ללמוד לפתור לבד, ואתם מלווים מהצד. בחרם הוא לא יכול לפתור לבד, וגם לא אמור. קבוצה שלמה מול ילד אחד היא מצב שמבוגרים עוצרים.
איך יודעים שהילד שלנו עובר חרם?
לא תמיד יודעים, כי הרבה ילדים לא מספרים. הם מתביישים, חוששים שההורים יתערבו ויחמירו, או פשוט לא מוצאים מילים. לכן כדאי לשים לב לשינויים: ילד שלא רוצה ללכת לבית הספר, שמתלונן על כאבי בטן בבקרים, שחוזר לבד, שהפסיקו להזמין אותו, או שמסתגר אחרי שהוא מסתכל בטלפון.
אף סימן לבדו לא אומר שיש חרם. כמה סימנים יחד, לאורך זמן, הם סיבה לשאול בעדינות. כילדה ביישנית ומופנמת, אני זוכרת כמה קשה היה לי למצוא מילים לתחושות, במיוחד בפן החברתי. ילד שלא מספר לא בהכרח מסתיר. לפעמים עוד אין לו שפה למה שהוא עובר.
איך מדברים עם ילד שחווה חרם?
מדברים לאט, בלי חקירה ובלי פתרונות מהירים. המטרה של השיחה הראשונה היא שהילד ירגיש שהוא לא לבד ושמישהו מבין כמה זה קשה. את הפתרונות מחפשים אחר כך, ביחד איתו. ילד שמרגיש שמקשיבים לו יספר עוד, ואת הפרטים האלה תצטרכו כדי לפעול נכון מול בית הספר.
בשפת הים אני מלמדת הורים את השיח המחבר, והוא מתאים בדיוק לרגע הזה:
- להיכנס לנעליים. לדמיין את היום שלו: ההפסקה שבה הוא עומד לבד, ההודעה שכולם ראו חוץ ממנו.
- להרגיש. לתת שם לרגש: “נשמע שהיה לך ממש בודד היום.” בלי לתקן ובלי להקטין.
- לשאול מה הצורך. “מה הכי היה עוזר לך עכשיו?” לפעמים התשובה היא חיבוק, ולפעמים תוכנית.
- להתחבר. “אני איתך בזה. לא תצטרך להתמודד עם זה לבד.”
יש משפטים שכדאי לשמור בצד, גם כשהם יוצאים מאהבה: “מה עשית שהם ככה?”, “פשוט תתעלם”, “תמצא חברים אחרים”. כל אחד מהם אומר לילד, בלי כוונה, שהבעיה אצלו. על הקשבה שלא ממהרת לתקן כתבתי עוד בלהקשיב בלי לתקן.
ועוד דבר שהרבה הורים מדלגים עליו: שיתוף התייעצות. ילד שמפחד שפנייה לבית הספר תחמיר את המצב צריך להיות שותף להחלטה: מה נגיד, למי, ואיך נדאג שלא יסמנו אותו. אתם לא שומרים את החרם בסוד, וגם לא פועלים מאחורי הגב שלו.
איך עובדים עם בית הספר כשיש חרם?
פונים בכתב, למחנכת וליועצת יחד, ומתארים עובדות: מה קרה, מתי, ומי היה שם, בלי כינויים לילדים האחרים ובלי פרשנות. מבקשים לדעת מה בית הספר מתכוון לעשות ומתי תשמעו ממנו שוב. פנייה כתובה ועניינית נותנת לצוות משהו לעבוד איתו, ומשאירה תיעוד אם תצטרכו להמשיך הלאה.
העמדה הרשמית ברורה מאוד. בעמוד המידע הממשלתי על חרמות באתר gov.il כתוב כבר בכותרת: “לא עומדים מהצד! מפסיקים את החרם מיד”. שווה לקרוא אותו לפני הפגישה, כדי לדעת מה אתם יכולים לצפות שבית הספר יעשה.
מה עוזר בפגישה עצמה:
- להגיע עם רשימה קצרה של אירועים ותאריכים, ועם צילומי מסך אם יש.
- לשאול מה התוכנית, מי אחראי עליה ומתי נפגשים שוב.
- לבקש שהטיפול לא יחשוף את הילד מול הכיתה, למשל בשיחה כיתתית שבה כולם מבינים על מי מדובר.
- לא לפנות ישירות להורים של הילדים המעורבים. שיחה כזו נוטה להפוך להתגוננות, ובית הספר נמצא בעמדה טובה יותר לדבר עם כולם.
אם אתם אנשי חינוך שקוראים את זה מהצד השני של השולחן, כתבתי גם מדריך לצוותי חינוך על חרם בכיתה.
מה עושים בבית כדי לחזק ילד שחווה חרם?
בונים לו מקומות שבהם הוא שייך. חרם מכווץ את העולם של הילד לכיתה אחת, והבית יכול להרחיב אותו בחזרה: חבר אחד מחוץ לבית הספר, חוג שבו אף אחד לא מכיר את הסיפור, זמן קבוע עם הורה. הבית הוא העוגן שאליו הוא חוזר בסוף כל יום קשה.
מה שעוזר כאן הוא הרבה פעמים פשוט. ערב משחק קבוע, מפגש אחד על אחד עם בן דודה או עם ילד מהשכונה, משימה בבית שבה הוא מרגיש שהוא תורם. כל אחד מהם אומר לו בלי מילים שיש לו מקום. ושווה להקפיד שהחרם לא יהפוך לנושא היחיד שמדברים עליו בבית.
כדאי גם להקשיב למה שהילד אומר על עצמו. חרם ממושך מלמד ילדים מסקנות כמו “משהו לא בסדר בי”. שם נכנסת העבודה על ביטחון עצמי לילדים: לשקף לו את מה שאתם רואים בו, את החוזקות, את המאמץ ואת הרגעים שבהם היה אמיץ.
מתי צריך להסלים, ולמי פונים?
מסלימים כשבית הספר לא פועל, או כשהמצב של הילד מחמיר. אם עבר זמן סביר ואין תוכנית או שינוי, פונים למנהלת בית הספר, ואחריה למפקחת מטעם משרד החינוך. אם מופיעים סימני מצוקה, לא מחכים לבית הספר ופונים לאיש מקצוע, גם אם החרם עצמו כבר נרגע.
| מה קורה | למי פונים |
|---|---|
| זיהיתם חרם | המחנכת והיועצת, בכתב |
| אין תוכנית או שינוי | מנהלת בית הספר, ואחריה המפקחת במשרד החינוך |
| פגיעה בקבוצות ווטסאפ וברשת | צילומי מסך לבית הספר, והמוקד הלאומי להגנה על ילדים ברשת בטלפון 105 |
| סירוב ללכת לבית הספר, קושי בשינה או באכילה, עצב מתמשך | רופאת הילדים, פסיכולוג או מטפלת רגשית |
| דיבור על חוסר תקווה או על פגיעה עצמית | עזרה מקצועית מיידית, וגם ער”ן בטלפון 1201, שעונה בכל שעה |
איך ממשיכים אחרי שהחרם נגמר?
ממשיכים לשים לב גם כשהחרם נרגע, כי לפעמים ההשפעה שלו נשארת יותר זמן מהחרם עצמו. ילדים רבים יוצאים מחרם זהירים: מנסים פחות, מוותרים מהר יותר ומצפים לדחייה. כאן התפקיד שלכם עובר מהגנה לבנייה מחדש של האמון שלהם ביכולת ליצור קשר.
חלק מהילדים חוזרים לעצמם מהר. אחרים צריכים מקום בטוח לתרגל בו מחדש, עם ילדים שלא מכירים את הסיפור. בשביל זה אני מנחה קבוצת מיומנויות חברתיות, שבה ילדים מתנסים בפסיכודרמה ובמשחק תפקידים במצבים שהיו קשים להם ומגלים שאפשר להגיב אחרת. ואם אחרי החרם הילד אומר שאין לו חברים בכלל, כתבתי על זה ב”אין לו חברים”: מה עושים?
עוד על איך ילדים בונים קשרים, ואיך הורים עוזרים בכל שלב, תמצאו במדריך המלא על מיומנויות חברתיות לילדים.
