"אין לו חברים": מה עושים כשלילד אין חברים?

“אין לי חברים” הוא אחד המשפטים שהכי קשה להורה לשמוע. במדריך שכתבתי להורים לקראת המעבר לחטיבת הביניים, אחד הקולות שילדים מעלים הוא בדיוק הפחד הזה: “מה אני אעשה אם לא אמצא חברים חדשים?”. הוא מופיע בכל גיל, מהגן ועד התיכון.

בתוך הנושא הרחב של מיומנויות חברתיות לילדים, זו השאלה שהכי קשה לשבת איתה בשקט. אבל דווקא כאן, לפני שרצים לפתרונות, שווה לעצור ולהבין מה בדיוק קורה.

למה לילד שלי אין חברים?

בדרך כלל יש לזה סיבה שאפשר לעבוד איתה: ביישנות שמונעת ממנו לגשת, קושי לקרוא מצבים חברתיים, התנהגות שמרחיקה ילדים בלי שהוא מבין למה, מעבר למסגרת חדשה, או קבוצה שכבר נסגרה. לפעמים זה פשוט ילד שמעדיף מעט חברים. הסיבה קובעת מה עושים.

מה רואים	מה כנראה קורה	מה עוזר
משחק לבד או עם חבר אחד, ונראה רגוע	מופנמות, העדפה אישית	לכבד, ולוודא שיש לפחות קשר אחד קרוב
רוצה חברים, מנסה, ולא מצליח	קושי בקריאת המפה החברתית או בהצטרפות למשחק	תרגול, מפגשים אחד על אחד, קבוצה
לא מנסה בכלל ונמנע	ביישנות או פחד מדחייה	הכנה מראש, צעדים קטנים, חיזוק הביטחון העצמי
ילדים מתרחקים ממנו או פוגעים בו	דחייה חברתית או חרם	פנייה לבית הספר וליווי צמוד

ילדים רבים לא נמצאים בשורה אחת בלבד. ילד יכול להיות ביישן וגם להתקשות לקרוא את המפה. הטבלה עוזרת לדעת מאיפה להתחיל.

איך יודעים אם זה באמת מצב שדורש התערבות?

שואלים איך הילד עצמו מרגיש. ילד שמשחק לבד בהפסקה ונראה רגוע שונה מאוד מילד שחוזר הביתה עצוב ואומר שאף אחד לא רוצה לשחק איתו. הסימן החשוב הוא מצוקה: בדידות שהוא מדבר עליה, הימנעות מבית הספר, או ויתור על דברים שהוא אוהב.

אלפרד אדלר ראה בתחושת השייכות צורך בסיסי של כל אדם, ולכן ילד שרוצה להשתייך ולא מצליח באמת סובל. אבל שייכות לא דורשת קבוצה גדולה. לפעמים חבר אחד טוב הוא כל מה שהילד צריך כדי להרגיש שיש לו מקום. כשאנחנו מודדים את הילד לפי מספר החברים או ההזמנות לימי הולדת, אנחנו עלולים לדאוג ממשהו שלו עצמו בכלל לא חסר.

מה זה קריאת המפה החברתית, ולמה היא קשה לחלק מהילדים?

קריאת המפה החברתית היא היכולת להבין מה קורה בין ילדים בלי שמסבירים: מי משחק עם מי, מה החוקים הלא כתובים, מתי בדיחה מצחיקה ומתי פוגעת. חלק מהילדים קולטים את זה מעצמם. אחרים, למשל ילדים אימפולסיביים או רגישים מאוד, צריכים מבוגר שיעזור להם לראות את המפה.

אחד הרגעים הכי קשים הוא ההצטרפות למשחק שכבר התחיל. חוקרי התפתחות שבדקו איך ילדים נכנסים לקבוצה, בהם ג’ון גוטמן, מצאו שילדים שמצליחים להצטרף נוטים להתבונן קודם ולהשתלב במה שכבר קורה, במקום לשנות את המשחק או למשוך אליהם את תשומת הלב. את זה אפשר ללמד: “בוא נראה קודם מה הם משחקים, ואז נחשוב איך אתה יכול להיכנס לזה.” ילד שרואה ילדים בונים מגדל בחול יכול להביא עוד דלי ולשאול איפה לשים אותו, וזה עובד לרוב טוב יותר מ”אפשר לשחק איתכם?” שמזמין תשובה של כן או לא.

אצל ילדים עם קשיי קשב, האימפולסיביות מקשה לפעמים בדיוק על הרגע הזה של ההמתנה וההתבוננות. על הצד הזה של הקשב כתבתי בהורות לילד עם ADHD. ואם הקושי הוא שהילד לא ניגש בכלל, ההבדל בין ביישנות למופנמות מוסבר בילד ביישן ומופנם.

איך עוזרים לילד להכיר חברים?

מתחילים מחבר אחד, בבית, עם פעילות מוגדרת. מפגש של אחד על אחד, קצר ונעים, עם משהו לעשות ביחד כמו בנייה, אפייה או משחק קופסה, קל לילד הרבה יותר מקבוצה רועשת בהפסקה. מפגש טוב אחד מוביל לעוד אחד, ומשם החברות יכולה לגדול בקצב שלה.

• לבחור ילד אחד יחד. לחשוב עם הילד מי בכיתה או בשכונה נראה נחמד ופתוח. לפעמים זה ילד שקט בדיוק כמוהו.
• לתכנן מפגש קצר. עדיף לסיים כשעוד נעים ושניהם רוצים עוד, מאשר למתוח את המפגש עד שמישהו משתעמם.
• להכין פעילות. פעילות מוגדרת פותרת את השאלה “על מה מדברים”, והשיחה מגיעה מעצמה.
• להישאר בסביבה בלי להוביל. להיות זמינים אם צריך עזרה, ולתת לשניים לבנות משהו משלהם.
• למצוא מסגרת מחוץ לבית הספר. חוג בתחום שהילד אוהב מפגיש אותו עם ילדים שכבר יש להם משהו במשותף איתו, ובלי ההיסטוריה של הכיתה.
• לתרגל בבית במשחק. להפסיד במשחק קופסה בלי לעזוב את השולחן, לשמוע “לא” ולהציע משהו אחר. כל אלה מיומנויות שמתרגלים בבית לפני שצריכים אותן בחצר.

מה עושים כשהילד עובר למסגרת חדשה ואין לו שם אף חבר?

מדברים על זה לפני המעבר, ולא רק אחריו. שואלים עם מי הוא רוצה לשמור על קשר מהמסגרת הקודמת, איזה ילדים היה רוצה להכיר במקום החדש, ומה עבד לו בחברויות שכבר היו לו. ילד שהמעבר מעסיק אותו צריך בעיקר לדעת שיש לו עם מי לדבר על זה.

זו המלצה שכתבתי במדריך למעבר לחטיבת הביניים, והיא נכונה גם בכניסה לכיתה א או אחרי מעבר דירה. השאלה “מה עבד לך?” חשובה במיוחד: היא מזכירה לילד שכבר היו לו חברויות, ושיש לו דרכים שעבדו לו ושהוא יכול לקחת איתו. בשבועות הראשונים שווה לשמור גם על קשר אחד מהמסגרת הישנה, כמו מפגש קבוע עם חבר מהכיתה הקודמת, כדי שיהיה לו עוגן בזמן שהוא בונה קשרים חדשים.

כשהמסגרת החדשה היא חטיבת הביניים, יש לזה עוד שכבה, ופירטתי אותה במעבר לחטיבת ביניים: איך מכינים את הילד.

מה לא כדאי להגיד לילד שאין לו חברים?

לא כדאי להקטין, להאשים או למהר לפתור. “זה לא נכון, יש לך חברים”, “אולי אם היית יותר נחמד” ו”פשוט לך תשחק איתם” נאמרים מאהבה, אבל הילד שומע מהם שלא הבינו אותו, או שהבעיה בו. מה שעוזר יותר הוא להקשיב, לתת שם לרגש, ורק אחר כך לחשוב ביחד.

בשפת הים אני קוראת לזה השיח המחבר: להיכנס לנעליים של הילד, להרגיש איתו, לשאול מה הצורך, ולהתחבר. בפועל זה יכול להישמע ככה: “נשמע שהיה לך בודד היום בהפסקה. מה היית רוצה שיקרה מחר?” השאלה הזו פותחת שיחה על מה שהוא רוצה, במקום על מה שלא הצליח.

ושימו לב גם למה שהוא אומר על עצמו. ילד שמתחיל להגיד “אף אחד לא אוהב אותי” צריך עבודה גם על הדימוי העצמי, ועל זה כתבתי בביטחון עצמי לילדים.

מה אפשר לבקש מבית הספר?

אפשר לבקש מהמחנכת לעזור לילד לבנות קשר אחד בכיתה: להושיב אותו ליד ילד מתאים, לשבץ אותם יחד בעבודה בזוגות, או לתת לו תפקיד שמזמן מגע עם ילדים אחרים. מחנכת שיודעת על הקושי רואה את ההפסקות ואת הכיתה מקרוב, ויכולה לעשות הרבה בצעדים קטנים.

שאלו אותה גם מה היא רואה. לפעמים התמונה בהפסקה שונה ממה שהילד מספר בבית, לטובה או לרעה, ושתי התמונות יחד מספרות את הסיפור המלא.

אם יש סימנים שהילד לא רק לבד אלא נדחה, מושפל או מוחרם, זה כבר מצב אחר, ובו האחריות לפעול היא של המבוגרים. כתבתי עליו בחרם חברתי: מה הורים יכולים לעשות?

מתי קבוצת מיומנויות חברתיות יכולה לעזור?

כשהקושי חוזר בכמה מסגרות, בכיתה, בחוג ובשכונה, או כשהילד רוצה חברים ולא מבין למה זה לא מצליח לו. בקבוצה קטנה הוא יכול לתרגל את מה שקשה לו מול ילדים אחרים, לקבל משוב בעדינות, ולחוות הצלחה חברתית במקום מוגן, עם מבוגרת שמחזיקה את המסגרת.

אני מנחה קבוצת מיומנויות חברתיות לילדים רגישים מאוד, מופנמים וביישנים. אנחנו עובדים בפסיכודרמה ובמשחק תפקידים, כך שהילד מתנסה בהצטרפות, בוויכוח או בסירוב דרך חוויה ולא רק דרך שיחה. במקביל אני מלווה גם את ההורים, כי מה שהילד מתרגל בקבוצה צריך מקום להמשיך בבית. אם הבדידות מלווה בעצב עמוק או בסימני חרדה, כדאי להתייעץ גם עם פסיכולוג ילדים.

חברויות הן רק חלק אחד מהעולם החברתי של ילד. את כל השלבים, מהמשחק הראשון בגן ועד הקבוצה בגיל ההתבגרות, תמצאו במדריך על מיומנויות חברתיות לילדים.