ילד עם ADHD מתפרץ ומאבד שליטה, איך מגיבים?

אם אתם הורים לילד עם ADHD, כנראה שאתם מכירים את הרגעים האלה. התפרצות שמגיעה משום מקום, צעקות, דלת שנטרקת, לפעמים חפץ שעף באוויר. ואחריה, אצלכם, שקט כבד של עייפות ושל שאלה אחת שחוזרת: מה עוד אפשר לעשות?

למה ילד עם ADHD מתפרץ ומאבד שליטה?

ילד עם ADHD מתפרץ בדרך כלל כשמערכת העצבים שלו מוצפת. האימפולסיביות והקושי לעצור הופכים תסכול קטן, מעבר בין משימות או “לא” פשוט לגל שהוא לא מצליח לבלום. ברוב המקרים הוא לא בוחר בהתפרצות. הוא נסחף בה, ובאותו רגע הוא צריך לידו מבוגר יציב.

באתר “בנפש בריאה” של משרד הבריאות מוגדרת ADHD כהפרעה נוירו-התפתחותית שכיחה, שמתבטאת בקשיי קשב, בפעלתנות יתר ובאימפולסיביות. התפרצויות לא מופיעות בהגדרה הזו, אבל הן יושבות בדיוק במקום שבו האימפולסיביות פוגשת תסכול.

כתבתי פעם להורים משפט שאני חוזרת אליו הרבה: מה שנראה כמו חוסר הקשבה הוא בכלל הצפה של מערכת העצבים. כשהמוח מוצף, קשה לעצור. קשה לחשוב. קשה לעבור ממשימה למשימה. וקשה מאוד לווסת רגשות. אז גם כשנדמה לכם שהילד עושה לכם דווקא, כדאי לבדוק קודם כמה הצטבר אצלו באותו יום.

אני מאמינה שאין ילד “קשה”. יש ילד שקשה לו. את התמונה הרחבה של הורות לילד עם ADHD ריכזתי בעמוד נפרד, וכאן אני רוצה להישאר עם הרגע הקשה מכולם: הרגע שבו הגל כבר כאן.

מה עושים ברגע עצמו, כשההתפרצות כבר כאן?

ברגע ההתפרצות כל מה שאתם עושים נועד לעזור למערכת העצבים של הילד לרדת מהגל. דואגים קודם לביטחון, מנמיכים את הקול, מצמצמים מילים למשפט קצר אחד, ונשארים קרובים בלי לגעת אם הוא לא רוצה. הסברים, מוסר ועונשים מחכים לאחר כך, כי עכשיו הם פשוט לא נשמעים.

בפועל זה יכול להיראות כך: מרחיקים בשקט את האחים הקטנים ואת מה שעלול להישבר. מתיישבים בגובה העיניים, במרחק שהילד מסוגל לשאת. ואומרים משפט אחד, אותו משפט בכל פעם: “אני פה. אני מחכה איתך.”

בשפת הים יש לתפקיד הזה שם: שובר הגלים. שובר הגלים עומד יציב בתוך המים ומרכך את הגל לפני שהוא מגיע לחוף. ולפעמים, כמו שאני מלמדת הורים, הוא צריך רק לספוג את הזעם בלי להגיב חזרה, ולדעת מה עושים כשהגל חולף.

מה בדרך כלל עוזר ברגע ההצפה	מה בדרך כלל מגביר אותה
קול נמוך ומשפט קצר אחד	הסברים ארוכים ושאלות “למה עשית את זה?”
להוריד גירויים: מסך, רעש, קהל	ויכוח מול האחים או מול אורחים
להישאר בקרבת מקום, בגובה העיניים	איומים ועונשים שנזרקים באותו רגע
לחכות שהגל יעבור	לדרוש התנצלות בזמן הסערה
לנשום לאט, כך שהגוף שלו ירגיש קצב אחר	להרים את הקול כדי לגבור על הצעקה שלו

מה עושים עם הכעס שלנו, ההורים?

קודם כל מזהים שגם אתם בהצפה. ילד מוצף מדליק בקלות הורה מוצף, ושני אנשים מוצפים לא מרגיעים זה את זה. לפני שאתם עונים, עצרו לנשימה אחת או שתיים. השהיית תגובה, מהכלים של “הסמכות החדשה” של פרופ’ חיים עומר, היא מסר של הורה יציב, ולא סימן של חולשה.

בשפת הים אני קוראת לזה לעלות על המזח. המזח עומד מעל המים הסוערים, ואפשר לצאת אליו לרגע, לנשום, להסתכל על הים מלמעלה, ואז לחזור אל הילד מהמקום היציב שלכם. לפעמים זה אומר לצאת מהחדר לחצי דקה, אחרי שבדקתם שהילד בטוח.

ילדים לא לומדים רק ממה שאנחנו אומרים להם. הם לומדים בעיקר מהדרך שבה אנחנו מתנהגים כשקשה. כל פעם שאתם עוצרים במקום להתפרץ חזרה, אתם מראים לילד איך עושים את מה שאתם מבקשים ממנו לעשות.

איך מדברים עם הילד אחרי שההתפרצות נגמרת?

מחכים. השיחה מגיעה כשהילד והגוף שלו כבר רגועים, לפעמים אחרי שעה ולפעמים רק בערב, לפני השינה. מתחילים מחיבור ולא מביקורת: מה הרגשת? מה היה הכי קשה? מה היה עוזר לך? רק אחרי שהוא מרגיש שהבנתם אותו, מדברים על מה שצריך לתקן.

כאן אני נעזרת בשיח המחבר, ארבעה צעדים שאני מלמדת הורים:

1. להיכנס לנעליים שלו. לראות את מה שקרה מנקודת המבט שלו. אולי מבחינתו הוא ביקש עזרה שלוש פעמים ואף אחד לא שמע.
2. להרגיש. לנחש מה הוא הרגיש באותו רגע: תסכול, בושה, עייפות, פחד שלא יצליח.
3. לשאול מה הצורך. איזה צורך לא קיבל מקום? אולי זמן, אולי הפסקה, אולי לדעת שמישהו רואה כמה הוא מתאמץ.
4. להתחבר. רק עכשיו מדברים: “אני רואה שהיה לך קשה מאוד. ולזרוק כיסא זה דבר שלא עושים אצלנו. בוא נחשוב ביחד מה עושים בפעם הבאה.”

גבולות נשארים, גם עם ילד עם ADHD. אני מציבה אותם דרך השלכות ולא דרך עונשים. בגישה האדלריאנית, שרודולף דרייקורס פיתח מתוך תורתו של אלפרד אדלר, ההשלכה קשורה למעשה: מה שנזרק מסדרים יחד, ולאח שנפגע חוזרים ומתקנים. וגם באתר “בנפש בריאה” של משרד הבריאות כתוב ש”שילוב של הכלה והצבת גבולות תומך בהתמודדות בריאה”.

ואם גם אתם צעקתם, זה הזמן לבקש סליחה. בקשת סליחה מהורה היא שיח מעצים ואנושי, והסמכות שלכם נשארת במקומה.

איך מכינים את הילד לפני הסערה הבאה?

רוב העבודה נעשית בזמנים השקטים. ממפים יחד מתי ההתפרצויות קורות, מזהים את הסימנים המוקדמים בגוף, ובוחרים מראש עוגן: נשימה, פינה שקטה או מילת קוד שהילד מכיר. מה שמתרגלים ברוגע, יש סיכוי טוב יותר שיהיה זמין גם כשהגל כבר מתחיל לעלות.

אני מלמדת ילדים, מתבגרים והורים לזהות את הרגע שלפני הצעקה. את הרגע שלפני ההתפרצות. את הרגע שבו עדיין אפשר לעצור. אצל הרבה ילדים עם ADHD הרגעים האלה מתרכזים בנקודות מעבר: הבוקר לפני בית הספר, סוף זמן המסך, ושיעורי הבית והמבחנים. כשאתם יודעים איפה הגל נוטה לעלות, אפשר להיערך מראש.

אחד התרגילים שאני הכי אוהבת לעשות עם ילדים, וגם עם הורים, הוא תרגיל חמשת החושים מעולם המיינדפולנס. ברגע של לחץ עוצרים ושמים לב לחמישה דברים שרואים, ארבעה קולות ששומעים, שלושה דברים שאפשר לגעת בהם, שני ריחות וטעם אחד. כדאי לתרגל אותו קודם כמשחק, ביום רגיל, כדי שהגוף יכיר אותו.

ועוד טיפ קטן למניעה: לפני שאתם חוזרים על אותה בקשה בפעם השלישית, נסו ליצור קשר עין, להתקרב, לגעת בעדינות בכתף ולומר משפט אחד קצר וברור. לפעמים החיבור מגיע לפני שיתוף הפעולה. וילד שיש לו מילים לקושי שלו, אחרי שהסברתם לו מה זה ADHD, יכול לפעמים גם להגיד “אני מתחיל להתמלא” לפני שהוא מתפוצץ.

מה עושים כשהילד מתפרץ מחוץ לבית?

מחוץ לבית העיקרון נשאר זהה, רק שיש עוד קהל. מוציאים את הילד בשקט מהמקום הרועש, לפינה צדדית, לאוטו או לספסל, ונשארים איתו עד שהגל עובר. את המבטים של האנשים מסביב אפשר לשחרר. באותו רגע הילד שלכם חשוב יותר מכל מה שהם חושבים.

מה שעוזר במיוחד בחוץ הוא סימן מוסכם מראש. מילה, תנועת יד או כרטיס קטן בכיס שאומרים “בוא נצא רגע”. כשהסימן נקבע בבית, ברגע רגוע, הילד לא מרגיש שמוציאים אותו בכוח מול כולם, אלא שאתם עושים יחד משהו שתכננתם. ואם אתם יודעים שמקום מסוים מציף אותו, כמו קניון עמוס או אירוע משפחתי ארוך, אפשר לקצר את השהות או לתכנן מראש הפסקה שקטה באמצע.

מתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית?

כשההתפרצויות מסכנות את הילד או את מי שסביבו, כשהן תכופות מאוד ומשתלטות על החיים בבית, או כשעוד לא ברור מה עומד מאחוריהן. במצבים כאלה כדאי להתחיל אצל רופא הילדים או אצל פסיכולוג, שיכולים לבדוק את התמונה המלאה. אני לא מאבחנת ולא נותנת המלצות רפואיות.

כשהתמונה ברורה יותר ואתם מחפשים כלים, אני מאמנת קוגניטיבית התנהגותית לילדים ונוער עם ADHD ולקויות למידה. באימון CBT לילדים ונוער עם ADHD הילד לומד לזהות מה מציף אותו ולתרגל דרכים לחזור לעצמו, ואני מלווה גם אתכם, ההורים, לאורך הדרך. על התקפי זעם אצל ילדים באופן כללי, גם בלי ADHD, כתבתי בעמוד על התקפי זעם אצל ילדים.

הילד שלכם לא צריך יותר צעקות. הוא צריך מבוגר שיעזור לו לחזור לעוגן. ועוד כלים להורים, לבקרים, לשיעורים ולשיחות הקשות, מחכים לכם בעמוד על הורות לילד עם ADHD.