הילד שלי עושה לי דווקא: מה באמת עומד מאחורי זה?

“הוא פשוט לא מקשיב לי!” זה אחד המשפטים שאני שומעת הכי הרבה מהורים, ובעיקר מהורים לילדים עם ADHD. ואחריו, כמעט תמיד, מגיע המשפט השני: “הוא עושה לי דווקא.”

אני מבינה מאיפה זה מגיע. ביקשתם שלוש פעמים, בנימוס, ואז בפחות נימוס. הוא ראה אתכם, הוא שמע אתכם, והוא המשיך בשלו. קשה לא לפרש את זה כהתרסה. אבל הרבה פעמים, מה שנראה כמו חוסר הקשבה הוא בכלל הצפה של מערכת העצבים. זה אחד הנושאים המרכזיים בויסות רגשי לילדים, כי התגובה הנכונה לילד מוצף שונה מאוד מהתגובה הנכונה לילד שנאבק בכם.

האם הילד באמת עושה לי דווקא?

לפעמים כן, אבל הרבה פחות ממה שנדמה ברגע של כעס. הרבה פעמים, ילד שנראה מתריס הוא ילד מוצף: הבקשה פשוט לא נכנסת, כי המוח שלו עסוק במשהו שמציף אותו. ההבחנה חשובה, כי מה שעוזר לילד מוצף מחמיר מאבק כוח, ולהפך.

כשהמוח מוצף, קשה לעצור. קשה לחשוב. קשה לעבור ממשימה למשימה. וקשה מאוד לווסת רגשות. ילד שנמצא באמצע משחק, אחרי יום ארוך בבית הספר, עם רעש ברקע ואח קטן שמושך לו בשרוול, לא “מתעלם” מהבקשה לבוא להתקלח. הוא פשוט לא מסוגל להכניס אותה פנימה באותו רגע.

אצל ילדים עם ADHD התמונה הזו חזקה במיוחד. הם לא בוחרים להגיב בעוצמות כאלה. פעמים רבות מערכת העצבים שלהם מוצפת, והם מתקשים לעצור, לחשוב ולבחור כיצד להגיב. ובכל זאת, דווקא שם הכי קל להדביק לילד את התווית “דווקא”.

איך מבדילים בין הצפה לבין התנגדות?

מסתכלים על הילד ועל עצמכם. ילד מוצף נראה תקוע, מבולבל או מתפרץ, ונרגע כשמורידים ממנו עומס. ילד במאבק כוח שומע היטב, מסתכל עליכם ומחכה לראות מי ינצח. גם הרגש שלכם שונה: מול הצפה עולים תסכול וחוסר אונים, ומול מאבק כוח עולה כעס.

הטבלה הזו לא מחלקת ילדים לשני סוגים. אותו ילד יכול להיות מוצף ביום שלישי ובמאבק כוח ביום רביעי. היא עוזרת לשאול, בכל פעם מחדש, מה קורה לו עכשיו.

מה אומרת גישת אדלר על ילד שעושה דווקא?

אלפרד אדלר טען שכל התנהגות מכוונת למטרה, ושהמטרה העמוקה של כל ילד היא להרגיש שייך ומשמעותי. רודולף דרייקורס, תלמידו, תיאר ארבע “מטרות שגויות” שילד פונה אליהן כשהוא לא מוצא דרך טובה להרגיש שייך: תשומת לב, כוח, נקמה, וויתור. הרגש שעולה בהורה הוא הרמז למטרה.

המפה הזו היא חלק מהבסיס של הדרכת הורים בגישת אדלר, והיא עוזרת לראות את ה”דווקא” מזווית אחרת:

ה”דווקא” הקלאסי שייך בדרך כלל לשורה השנייה, מטרת הכוח. ילד שמרגיש שכל היום מחליטים בשבילו מחפש מקום אחד שבו הוא מחליט. כשנכנסים איתו לזירה, הוא כבר ניצח, כי המאבק עצמו נותן לו את תחושת הכוח. ההרחבה על הגישה כולה נמצאת בהדרכת הורים בגישת אדלר.

מה עושים לפני שחוזרים על הבקשה בפעם השלישית?

נסו ליצור קשר עין, להתקרב אליו, לגעת בעדינות בכתף ולומר משפט אחד קצר וברור. בקשה שנזרקת מהמטבח לסלון כמעט לא עוברת דרך מערכת עצבים עמוסה. בקשה שמגיעה עם מבט ומגע עוברת הרבה יותר טוב. לפעמים החיבור מגיע לפני שיתוף הפעולה.

זה טיפ שאני נותנת להורים הרבה, והוא נשמע פשוט מדי. אבל תחשבו על ההבדל בין “כמה פעמים אני צריכה להגיד לך לבוא להתקלח?!” שנשמע מהחדר השני, לבין אמא שמתיישבת לידו, מניחה יד על הכתף ואומרת: “עוד חמש דקות מקלחת.” משפט אחד, צעד אחד. לא “תתארגן לשינה”, אלא “נעליים לארון”.

ואם בכל זאת זה מתפתח למאבק כוח:

• לצאת מהזירה. לא לנסות לנצח בוויכוח. אפשר לומר “אני לא הולכת להתווכח על זה עכשיו” ולהתרחק לרגע.
• לתת בחירה בתוך גבול. “אתה רוצה להתקלח עכשיו או אחרי הפרק?”. שתי האפשרויות מקובלות עליכם, והבחירה שלו.
• לחזור לזה ברגע שקט. לספר לו מה מפריע לכם, ולשאול אותו מה יעזור. ילד ששותף לפתרון מחויב לו.

ואם הבקשה כבר הציפה אותו והוא מתפרץ, אנחנו כבר במקום אחר. על הרגע הזה כתבתי בהתקפי זעם אצל ילדים.

איך מדברים עם הילד על ה”דווקא” אחרי שכולם נרגעו?

בוחרים רגע רגוע, שואלים אותו מתי נוח לו לדבר, ומשתפים אותו במה שמפריע לכם בלשון של התייעצות ולא של האשמה. כך הוא מרגיש שמתייחסים אליו כאל שותף, והוויכוח הופך לשיחה. זה שיתוף התייעצות, כלי שלמדתי במכון אדלר ושאני משתמשת בו הרבה.

ניקח מאבק מוכר: כל ערב אותו ויכוח על שעת השינה. לפני השיחה, נסו להבין מה עומד מאחורי הסירוב. אולי הערב הוא הזמן היחיד ביום שמרגיש לו שלו, אולי קשה לו להירדם והמיטה מזכירה לו את זה, אולי הוא פשוט לא רוצה שיחליטו בשבילו. אחר כך, ברגע שקט: “אני רוצה להתייעץ איתך על משהו. כל ערב אנחנו רבים על השינה, ואני לא אוהבת את זה. אני מבינה שהערב הוא הזמן שלך. מה לדעתך יעזור?” לא פעם הילד מציע בעצמו פתרון שלא חשבתם עליו, כמו לקרוא עשר דקות במיטה במקום עוד פרק מול המסך. וכשהפתרון שלו, ה”דווקא” מאבד הרבה מהכוח שלו.

מה הקשר בין “דווקא” לבין חרדה או רגישות גבוהה?

לפעמים מה שנראה כמו סירוב עקשני הוא בכלל הימנעות. ילד שמסרב ללכת למסיבת יום הולדת, שלא מוכן להיכנס לחוג, או ש”מתעכב” כל בוקר לפני בית הספר, אולי פשוט מפחד. וילד רגיש מאוד שמסרב ללבוש את החולצה החדשה אולי מרגיש את התווית מגרדת לו כל היום.

במקרים האלה, לחץ נוסף רק מגביר את ההתנגדות, כי הוא מגביר את הפחד או את העומס. כדאי לשאול בסקרנות, בלי האשמה: “מה הכי קשה לך בזה?”. לפעמים התשובה מפתיעה. הרחבתי על כך בחרדה אצל ילדים ובילד רגיש מאוד.

מתי כדאי לקבל עזרה?

כשה”דווקא” הפך לטון המרכזי בבית במשך שבועות, כשהוא מופיע גם בבית הספר ובחוג, כשאתם מוצאים את עצמכם צועקים רוב היום, או כשאתם כבר לא מצליחים לראות את הילד שמאחורי ההתנהגות. זה לא כישלון שלכם. זה סימן שהגיע הזמן לנקודת מבט נוספת.

לפעמים מספיקה הדרכת הורים, כדי להבין מה המטרה של ההתנהגות ולשנות את התגובה. לפעמים הילד צריך מרחב משלו, ללמוד לזהות את הרגע שלפני ההצפה ולבחור תגובה אחרת. אם יש חשד לקשיי קשב, כדאי לקרוא גם על הורות לילד עם ADHD ולהתייעץ עם רופא הילדים.

בקליניקה אני עובדת עם ילדים ובני נוער בטיפול רגשי בפסיכודרמה ובאימון CBT, ובמקביל עם ההורים. אפשר לקרוא על כך בטיפול רגשי ואימון CBT לילדים ונוער. את התמונה הרחבה של איך ילדים לומדים לחזור לעצמם אחרי הצפה ריכזתי במדריך ויסות רגשי לילדים.

הילד שלכם לא צריך עוד צעקות. הוא צריך מבוגר שיעזור לו לחזור לעוגן.