בקצרה
- ילד שלא מקשיב הוא הרבה פעמים ילד מוצף שהבקשה לא נכנסת אליו, ורק לפעמים ילד שמתנגד בכוונה. ההבחנה בין השניים קובעת איזו תגובה תעזור.
- לפני שחוזרים על אותה בקשה בפעם השלישית, כדאי להתקרב, ליצור קשר עין, לגעת בעדינות בכתף ולומר משפט אחד קצר וברור.
- בקשה שחוזרת כל ערב, סביב מקלחת, מסכים או שיעורי בית, נפתרת בדרך כלל בשיחה רגועה מראש, ולא בעוד תזכורת באותו רגע.
- כשנראה שהילד לא שומע גם ברגעים רגועים, כדאי לבדוק שמיעה ולהתייעץ עם רופא הילדים.
“הוא פשוט לא מקשיב לי!” זה אחד המשפטים שאני שומעת הכי הרבה מהורים, ובמיוחד מהורים לילדים עם ADHD. הוא נאמר אחרי הבקשה הרביעית לכבות את המסך, אחרי “נעליים!” שנזרק מהמטבח שלוש פעמים, בסוף ערב שבו כל דבר קטן דרש כוח. ומתחתיו יושבת כמעט תמיד שאלה אחרת: מה אני עושה לא נכון?
לא פעם הילד דווקא שומע. משהו אחר חוסם את הדרך בין הבקשה לבין הביצוע, ושם אני מחפשת יחד עם ההורים בהדרכת הורים.
למה הילד לא מקשיב לי?
הרבה פעמים מה שנראה כמו חוסר הקשבה הוא בכלל הצפה של מערכת העצבים. כשהמוח מוצף, קשה לעצור, קשה לחשוב וקשה לעבור ממשימה למשימה. לפעמים הבקשה פשוט לא נקלטה, כי הילד היה שקוע במשהו אחר. ולפעמים, פחות ממה שנדמה לנו באותו רגע, זו באמת התנגדות.
אלפרד אדלר לימד שכל התנהגות של ילד מכוונת למטרה, ושהמטרה העמוקה היא להרגיש שייך. רודולף דרייקורס, תלמידו, הוסיף שכשילד לא מוצא דרך טובה להרגיש שייך, הוא עלול לחפש אותה במאבק, ושם ה”לא מקשיב” אומר בעצם “אתם לא יכולים להכריח אותי”. בשפת הים אני מתחילה תמיד מאותה נקודה: מאחורי כל צרחה יש צורך, וגם מאחורי כל “עוד מעט”.
ויש סיבה שהורים פחות אוהבים לשמוע. כשאנחנו חוזרים על אותה בקשה שוב ושוב, היא מאבדת משקל והופכת לרעש רקע. מתבגרים קוראים לזה “לחפור”. הילד לומד שאפשר לחכות לפעם החמישית, כי רק אז, לפי הטון, זה באמת רציני.
איך יודעים אם זו הצפה או התנגדות?
התשובה נמצאת בגוף ובטון של הילד. ילד מוצף נראה נסער, מפוזר או מנותק, ולפעמים מתפרץ. ילד שנמצא במאבק כוח רגוע יחסית, מסתכל עליכם וממשיך במה שעשה. וילד שהבקשה לא נקלטה אצלו מופתע באמת כשאתם כועסים, כי מבחינתו אף אחד לא ביקש ממנו כלום.
| מה רואים | מה כנראה קורה | מה עוזר באותו רגע |
|---|---|---|
| נסער, בוכה או מתפרץ, לא מצליח לעזוב את המשחק | הצפה | להנמיך את הקול, להתקרב, לעזור לו להירגע לפני הבקשה |
| רגוע, מסתכל עליכם, עונה “עוד מעט” וממשיך | מאבק כוח | לא להיכנס לוויכוח, לתת בחירה בין שתי אפשרויות |
| שקוע במסך או בספר, מופתע כשאתם כועסים | הבקשה לא נקלטה | להגיע אליו, ליצור קשר עין, לבקש שיחזור על הבקשה במילים שלו |
| מגלגל עיניים, “את חופרת” | הבקשה הפכה לרעש רקע | פחות מילים, יותר הסכמות שנקבעו מראש |
המטרה של ההבחנה היא לבחור תגובה, וילד אחד יכול לעבור בין כל המצבים האלה באותו ערב. ילד מוצף צריך קודם להירגע, ורק אחר כך אפשר לבקש ממנו משהו. ילד במאבק כוח צריך מבוגר שלא נכנס איתו לזירה, ועל זה כתבתי בהרחבה במאמר על מאבקי כוח עם ילדים.
מה עושים כשהילד לא מקשיב?
לפני שאתם חוזרים על אותה בקשה בפעם השלישית, נסו ליצור קשר עין, להתקרב אליו, לגעת בעדינות בכתף ולומר משפט אחד קצר וברור. הטיפ הזה נראה קטן, אבל הוא משנה את נקודת הפתיחה של כל הרגע. לפעמים החיבור מגיע לפני שיתוף הפעולה.
ומשם, צעד אחרי צעד:
- לעצור את עצמכם קודם. נשימה אחת לפני שהקול עולה. בגישת הסמכות החדשה של פרופ’ חיים עומר, שבה הוכשרתי במרכז שניידר, השהיית תגובה היא מסר בפני עצמו: הורה יציב לא חייב להגיב מיד.
- להגיע אליו. בקשה שנזרקת מהמטבח מתחרה במסך, והמסך בדרך כלל מנצח. כשאתם עומדים לידו, בגובה העיניים, לבקשה יש סיכוי אמיתי.
- משפט אחד, בלשון של בקשה. אחד הכלים שאני מלמדת הוא להפוך תלונה לבקשה. “כמה פעמים אמרתי לך?!” היא תלונה על העבר. “אני צריכה שהנעליים יהיו על הרגליים, אנחנו יוצאים” היא בקשה אחת, ברורה, לעכשיו.
- לתת בחירה בתוך הגבול. שתי אפשרויות שאתם מסכימים לשתיהן: “מתקלחים עכשיו או כשהפרק נגמר?”. הבחירה נותנת לילד תחושה של שליטה, והגבול נשאר במקומו.
- להשאיר את השיחה הגדולה לזמן רגוע. באמצע הרגע הסוער קשה ללמוד משהו חדש, גם לילד וגם לנו.
איך מדברים כך שילדים יקשיבו?
ילדים מקשיבים יותר כשהם מרגישים שהקשיבו להם קודם. בשפת הים אני מלמדת הורים את השיח המחבר: להיכנס לנעליים של הילד, להרגיש לרגע מה הוא מרגיש, לשאול מה הצורך שלו, ורק אז להתחבר ולדבר. ברגע עצמו זה יכול לקחת כמה שניות של מחשבה, והמשפט שתגידו אחריהן כבר יישמע אחרת.
נניח שקראתם לילד לארוחת ערב והוא באמצע משחק. להיכנס לנעליים: הוא כמעט מסיים שלב שעבד עליו חצי שעה. להרגיש: אם יעצור עכשיו, כל ההתקדמות תלך לאיבוד, וזה מתסכל. לשאול מה הצורך: אולי לסיים משהו שהתחיל, אולי להרגיש שמתחשבים בו. להתחבר: “אני רואה שאתה באמצע שלב. כמה זמן אתה צריך כדי לשמור? אני מחכה לך ליד השולחן.”
מרשל רוזנברג, שפיתח את התקשורת המקרבת, הבחין בין בקשה לבין דרישה, וכתב שההבדל מתגלה ברגע שהצד השני אומר “לא”. אם אנחנו מגיבים בהאשמה או בעונש, מה שאמרנו היה דרישה. בבית לא כל דבר פתוח למשא ומתן, וזה בסדר גמור. גם כשהתשובה היא “עכשיו”, אפשר לומר אותה מתוך חיבור. על השפה הזו בהרחבה במאמר על תקשורת מקרבת עם ילדים.
מה לא כדאי לעשות כשהילד לא מקשיב?
לא כדאי לצעוק מרחוק, לאיים באיום שלא תממשו, או לנאום. כל אלה מלמדים את הילד שהבקשה האמיתית מגיעה רק כשאתם כבר כועסים, ושעד אז אפשר לחכות. גם עונש מיידי על “חוסר הקשבה” נוטה להפוך את הבקשה הבאה לזירה של מי ינצח, ואז כולם מפסידים את הערב.
| במקום | נסו |
|---|---|
| ”כמה פעמים אני צריכה להגיד לך?!" | "אני רואה שאתה באמצע. אני צריכה אותך ליד השולחן עכשיו.” |
| צעקה מחדר אחר | להגיע אליו, קשר עין, יד על הכתף |
| ”אם לא תכבה עכשיו, אין מסך שבוע" | "המסך נכבה בשמונה. תכבה לבד או שאני אכבה?” |
| נאום על אחריות | משפט אחד, ואחריו שקט |
| ”אתה אף פעם לא מקשיב" | "הערב היה קשה. בוא נחשוב מחר מה יעזור.” |
ההבדל בין שתי העמודות הוא הרבה פעמים ההבדל בין עונש לבין תוצאה הגיונית, שקשורה לבקשה ונאמרת מראש. כתבתי עליו במאמר על הצבת גבולות לילדים.
מה עושים כשאותה בקשה חוזרת כל יום?
כשמשהו חוזר כל ערב, הוא כבר לא בעיה של הרגע, והוא מתאים לשיחה. אני משתמשת הרבה בכלי שלמדתי במכון אדלר, “שיתוף התייעצות”: מתכננים את השיחה מראש, שואלים את הילד מתי נוח לו לדבר, משתפים במה שמפריע לכם ומתייעצים איתו מה יעזור. ילד שהיה שותף לפתרון נוטה להקשיב לו יותר.
השיחה יכולה להיפתח כך: “אני רוצה להתייעץ איתך על משהו. אני שמה לב שכמעט כל ערב אנחנו מתווכחים על המקלחת, ואני לא אוהבת איך שזה נגמר, לא בשבילי ולא בשבילך. מה לדעתך יעזור?”
לפעמים הילד יציע משהו שלא חשבתם עליו: שעון מעורר, מקלחת לפני ארוחת הערב, שיר שמסמן שהזמן הגיע. ככל שנבקש מהילדים רעיונות לפתרון, כך הם מתאמנים לשמוע את הקול הפנימי שלהם, ולא רק את הקול שלנו.
האם ילד שלא מקשיב צריך בירור?
ברוב המקרים לא. אבל אם נראה שהילד לא שומע גם ברגעים רגועים, כשאין מסך ואין ויכוח, כדאי לבדוק שמיעה אצל רופא הילדים. ואם קושי להקשיב, להתארגן ולעבור בין משימות מופיע גם בגן או בבית הספר ונמשך לאורך זמן, כדאי להתייעץ עם רופא הילדים לגבי בירור קשב.
אבחון של ADHD נעשה אצל רופא, ואני לא מאבחנת. מה שאני כן עושה הוא לעבוד עם ההורים על היומיום: הבוקר, שיעורי הבית, הרגעים שבהם הבקשה פשוט לא נכנסת. על זה כתבתי בעמוד על הורות לילד עם ADHD. ואם נדמה לכם שהוא עושה את זה בכוונה, קראו גם את המאמר “הילד שלי עושה לי דווקא”.
מתי כדאי לפנות להדרכת הורים?
כדאי לפנות כשאתם מוצאים את עצמכם צועקים יותר ממה שהייתם רוצים, כשהבוקר והערב הפכו לזירה קבועה, או כשניסיתם כבר כמה דרכים ושום דבר לא מחזיק. בהדרכה אנחנו ממפים יחד מתי הילד לא מקשיב ומה קורה רגע לפני, ובונים תגובה שמתאימה לילד שלכם ולבית שלכם.
הילד שלכם לא צריך יותר צעקות. הוא צריך מבוגר שיעזור לו לחזור לעוגן. אם אתם רוצים לבנות את זה יחד, קראו עוד על הדרכת הורים אצלי, או קבעו שיחת היכרות, ויחד נחשוב מה יכול לעזור לילד שלכם ולכל המשפחה למצוא יותר שקט.
