תקשורת מקרבת עם ילדים ומתבגרים: מה זה ואיך מדברים כך?

שפת הים נשענת על שלושה עולמות: גישת אדלר, פסיכודרמה ותקשורת מקרבת. מהשלושה, תקשורת מקרבת היא זו שהורים פוגשים הכי הרבה ברשת, אבל כמעט תמיד בהקשר של זוגיות, עבודה או קורסים. בעמוד התוצאות הראשון של גוגל לחיפוש “תקשורת מקרבת” אף עמוד לא בנוי סביב הורים וילדים. בהדרכת הורים אני מתרגמת אותה לשפה של הבית: ארוחת ערב, שיעורי בית, מתבגרת שטורקת את הדלת.

מהי תקשורת מקרבת?

תקשורת מקרבת היא דרך לדבר ולהקשיב שפיתח הפסיכולוג האמריקאי מרשל רוזנברג, החל משנות ה-60. בוויקיפדיה היא מופיעה בשם תקשורת לא-אלימה (באנגלית NVC, Nonviolent Communication). הרעיון המרכזי: מאחורי כל רגש וכל התנהגות, גם מאחורי כעס, עומד צורך אנושי, וכשמדברים על הצרכים במקום על האשמה, קל יותר להגיע להבנה.

רוזנברג הסביר את זה בעזרת שתי חיות. שפת התן שופטת, מאשימה ומתייגת: “אתה עצלן”, “את חצופה”. שפת הג׳ירפה, שרוזנברג בחר בה כסמל לדיבור מהלב, אומרת: מה קורה לי, ומה קורה לך. הספר המוכר שלו, Nonviolent Communication: A Language of Life, יצא גם בעברית, וסביב השיטה פועלים בארץ עמותה, קורסים וקבוצות תרגול.

מהם עקרונות תקשורת מקרבת?

העקרונות של תקשורת מקרבת בנויים על תצפית, רגש, צורך ובקשה. מתארים מה קרה בלי לשפוט, אומרים מה הרגשתם, מזהים איזה צורך עומד מאחורי הרגש, ומבקשים משהו מוחשי במקום לדרוש. לצד הביטוי העצמי, חצי מהשיטה הוא הקשבה אמפתית: לנחש מה האחר מרגיש ומה הוא צריך.

מרכיב	מה זה אומר	במקום לומר	אפשר לומר
תצפית	מה קרה, כמו מצלמה, בלי פרשנות	”אתה אף פעם לא מקשיב"	"ביקשתי פעמיים לכבות את המחשב, והוא עדיין דולק”
רגש	מה אני מרגישה, ולא מה אני חושבת עליו	”אני מרגישה שאתה מזלזל בי” (זו מחשבה)	“אני מתוסכלת ועייפה”
צורך	מה חשוב לי, מאחורי הרגש	”אתה עושה לי דווקא"	"חשוב לי שתישן מספיק, כדי שהבוקר יהיה רגוע”
בקשה	פעולה ספציפית, עכשיו, שאפשר להגיד עליה לא	”תפסיק עם זה כבר!"	"תוכל לכבות עכשיו ולשמור את המשחק למחר?”

השורה הראשונה בטבלה היא כנראה המשפט שהורים אומרים הכי הרבה, ויש לו מדריך משלו: ילד לא מקשיב. השורה האחרונה היא מה שאני קוראת לו בשפת הים “להפוך תלונה לבקשה”. תלונה מספרת לילד מה הוא עשה לא בסדר. בקשה אומרת לו מה אפשר לעשות עכשיו, ומשאירה לו מקום להגיב.

איך נראית תקשורת מקרבת בין הורים לילדים?

בין הורים לילדים, תקשורת מקרבת מתחילה כמעט תמיד בהקשבה, ורק אחר כך בדיבור. ילד בן 9 שזורק את התיק ואומר “אני שונא את בית הספר” לא צריך עכשיו הסבר למה בית ספר חשוב. הוא צריך מישהו שינחש מה קרה לו: “נשמע שהיה לך יום קשה. משהו קרה היום?”

הניחוש לא חייב להיות מדויק. “אתה מאוכזב כי רצית לשחק עם החברים בהפסקה והם בחרו משחק אחר?” אם טעיתם, הילד יתקן אתכם, ועצם התיקון כבר פותח שיחה. מה שחשוב הוא שהוא שומע שמנסים להבין אותו, לפני שמנסים לשנות אותו. רק כשהוא מרגיש שמבינים אותו, יש לו מקום לשמוע גם את מה שאתם צריכים.

וכשמגיע התור שלכם, משפט אחד יכול להכיל את כל ארבעת המרכיבים: “כשאני רואה את הכלים בכיור אחרי שסיכמנו שכל אחד שוטף את שלו, אני מתוסכלת, כי חשוב לי שנתחלק בעבודה בבית. תוכל לשטוף את הצלחת שלך לפני שאתה יוצא?” אין בו “אתה תמיד”, ואין בו איום.

הרגע הקשה ביותר הוא הדחף לתקן: לתת עצה, להסביר, לפתור. על הרגע הזה כתבתי בלהקשיב בלי לתקן, וזו כנראה המיומנות שכדאי להתחיל ממנה.

מהו השיח המחבר?

השיח המחבר הוא הכלי שבניתי בשפת הים כדי להביא את התקשורת המקרבת אל הבית. הוא נשען על תקשורת מקרבת, על גישת אדלר ועל פסיכודרמה, ומתחיל מהילד: קודם מבינים את נקודת המבט שלו, ורק אז מדברים. גיבשתי אותו אחרי יותר מעשור כמטפלת בפסיכודרמה וכמדריכת הורים מוסמכת מטעם מכון אדלר.

1. להיכנס לנעליים של הילד. לראות את אותו אירוע מנקודת המבט שלו, להיות הוא לרגע.
2. להרגיש. לנסות לחוש מה זה להיות הוא עכשיו, ואיזה רגש עולה בו.
3. לשאול מה הצורך. איזה צורך עומד מאחורי ההתנהגות, ואיזה צורך לא קיבל מקום? קבלה, הערכה, תמיכה, שייכות, משמעות, ביטוי עצמי.
4. להתחבר. רק עכשיו מדברים, בשיחה שקובעים בזמן שנוח לשניכם. המסר הראשון: “אני איתך ואני רואה אותך”.

הדוגמה שאני נותנת בחוברת ההדרכה שבתוך ערכת הקלפים אוצרות לב הים היא מתבגרת שהארון שלה מבולגן כל הזמן, למרות ששוחחתם על זה ארוכות. הרבה הורים חווים את הבלגן כזלזול.

• בנעליים שלה: אולי מבחינתה זה בכלל לא בלגן, וככה היא מוצאת את הבגדים. אולי אין לה זמן לסדר, בגלל המבחנים.
• להרגיש: אולי הארון שנראה לי מבולגן דווקא נותן לה שקט. אולי היא כל כך לחוצה שהיא לא מספיקה כלום.
• הצורך: אולי היא צריכה שקט פנימי. ואולי, כמתבגרת, היא צריכה ביטוי עצמי, והארון הוא המקום שבו המרד הקטן שלה מותר.
• להתחבר: “לפני הכול, אני איתך ואני רואה אותך. ולצד זה יש את הבית, ואת הצורך שלנו בסדר.” משם מחפשים יחד פתרון שרואה את שתיכן, למשל לסדר יחד את הארון פעם בשבוע, או להגדיר אזור אחד בחדר שהוא הבלגן הפרטי שלה.

איך מדברים כך עם מתבגר שלא רוצה לדבר?

עם מתבגרים, הזמן והמקום חשובים כמעט כמו המילים. שואלים “מתי נוח לך שנדבר היום?” במקום לפתוח שיחה במסדרון, כי מתבגרים אוהבים להרגיש שהם בשליטה, והשאלה הזו לבדה מכבדת אותם. מתחילים בכמה הם חשובים לכם, משקפים את מה שעובר עליהם, ורק אז מעלים את מה שמפריע.

והכי חשוב: להחליף ביקורת בקרבה. כשהבת חוזרת עצובה אחרי ריב עם חברה, הדחף הוא להסביר לה איך החברה ראתה את זה, ומה היא הייתה צריכה להגיד. היא שומעת ביקורת. במקום זה, נכנסים קודם לחוויה שלה: הפגיעה, העלבון, הצורך באמון ובכנות שלא התקיים. כשהיא מרגישה שאתם איתה, אפשר לשתף גם בדרך שבה אתם התמודדתם במצבים דומים. עוד רעיונות לרגעים שבהם הדלת סגורה יש באיך מדברים עם מתבגרת שלא רוצה לדבר.

מה עושים כשההורה עצמו כועס מכדי לדבר ככה?

עוצרים קודם אצלכם. בתקשורת מקרבת יש מקום גם לאמפתיה פנימה: לזהות מה אתם מרגישים ומה אתם צריכים, לפני שפונים לילד. בשפת הים אני מלמדת הורים לזהות את הרגע שלפני הצעקה, הרגע שבו עדיין אפשר לעצור. לעצור, לנשום, להרגיש, ולהבין מה הלב מבקש.

לפעמים זה אומר להגיד בפשטות “אני כועסת מכדי לדבר על זה עכשיו. נדבר אחרי ארוחת הערב.” ההשהיה הזו היא מודל לילד: הוא רואה מבוגר שמזהה את הסערה שלו ובוחר מתי לדבר. ובימים שבהם זה לא מצליח, ואתם צועקים בכל זאת, אפשר לחזור אחר כך ולבקש סליחה. גם זה חלק מהשפה.

האם תקשורת מקרבת אומרת לוותר על גבולות?

לא. תקשורת מקרבת משנה את הדרך שבה מדברים על הגבול, ולא את הגבול עצמו. אומרים “אני מבינה כמה זה חשוב לך”, ובאותה שיחה גם “וזה מה שחשוב לי”. הבקשה נשארת, רק בלי האשמה ובלי איומים. ההבנה באה לפני הגבול, וזה מה שמאפשר לילד לשמוע אותו בלי להתבצר.

כשילד מרגיש שמבינים אותו, קל לו יותר לקבל גם את ה”לא”. ואם הבקשה לא נענית, גבולות ותוצאות עדיין קיימים. על הצד הזה, עם טבלה של עונש מול תוצאה, כתבתי בהצבת גבולות דרך השלכות ולא עונשים.

ומה עם זוגיות? אותם עקרונות עובדים גם בין בני זוג, ושם מתמקדים הרבה מהקורסים והספרים. מה שחשוב לדעת כהורים: ילדים לומדים תקשורת בעיקר מצפייה בנו, ומחקים את מה שהם רואים. מחלוקת בין ההורים שמתנהלת בשפה של רגשות וצרכים מלמדת אותם יותר מכל הסבר.

את הכלים האלה אני מלמדת גם בקבוצה, בסדנאות תקשורת מחברת להורים, שמשלבות ידע, כלים והתנסות. ואם אתם רוצים לתרגל אותם על המצבים הספציפיים בבית שלכם, עם הילד הספציפי שלכם, זה בדיוק מה שאנחנו עושים בהדרכת הורים.

השאלה הזו עולה הרבה גם בבתים שבחרו בית ספר דמוקרטי או אנתרופוסופי, ועל השפה הרגשית שמתאימה להם כתבתי בהורות בחינוך אחר.