איך מדברים עם מתבגרת שלא רוצה לדבר?

למה מתבגרת עונה רק “בסדר” ו”לא יודעת”?

כי בגיל ההתבגרות היא עסוקה בלבנות זהות נפרדת, וחלק מזה הוא לשמור דברים לעצמה. לצד זה, היא שומעת לא פעם בשאלות שלנו משהו שלא התכוונו אליו: בדיקה, דאגה, ביקורת. “בסדר” הוא הדרך הקצרה שלה לסגור את השיחה בלי להיכנס לריב איתך.

יש רגע שכמעט כל אמא למתבגרת מכירה. השיחות מתקצרות, התשובות הופכות ל”בסדר”, “לא יודעת” או “עזבי”, ולפעמים נדמה שהילדה שסיפרה לך הכל כבר לא צריכה אותך. היא כן צריכה. מאחורי השתיקה, הכעס וחוסר הסבלנות יש עולם רגשי שלם שמבקש מקום, וצורך עמוק לדעת שיש מבוגר שממשיך להאמין בה, גם כשהיא כבר פחות מראה את זה.

מה שקורה לה בשנים האלה, בגוף ובנפש, פרשתי בעמוד על גיל ההתבגרות אצל בנות.

איך פותחים שיחה עם מתבגרת בלי שזה ירגיש כמו חקירה?

שואלים אותה מתי נוח לה. מתבגרות אוהבות להרגיש שהן בשליטה, ושאלה כמו “מתי יהיה לך זמן שנדבר היום?” כבר מכבדת אותה ונותנת לה ביטחון. ולצד השיחות שקובעים, מחפשים את הרגעים הצדדיים: נסיעה באוטו, הכנת ארוחת ערב, הליכה קצרה, שבהם אין מבט ישיר ואין לחץ.

אני רואה את זה גם בקליניקה. לא פעם יושב מולי מתבגר או מתבגרת שבמפגשים הראשונים כמעט לא מדברים. אני לא ממהרת למלא את השתיקה. אנחנו משחקים, מציירים, נושמים. מתבגר אחד אמר לי אחרי כמה מפגשים: “כאן אני לא מרגיש שאני צריך להסביר את עצמי כל הזמן”. המשפט הזה נשאר איתי, כי הוא מסביר מה מתבגרים מחפשים גם בבית: מקום שבו לא מצפים מהם להיות “בסדר”, אלא פשוט מאפשרים להם להיות.

ועוד כלל שאני נותנת למשפחות: ההורה תמיד מתחיל. כשאת משתפת ראשונה במשהו מצחיק, מרגיז או מרגש שקרה לך היום, ושואלת “קרה לך פעם משהו כזה?”, את מראה לה איך משתפים בלי לדרוש ממנה לשתף. ולחץ לשתף, גם עדין, בדרך כלל רק מביך אותה ומרחיק את השיחה.

מה זה השיח המחבר, ואיך משתמשים בו עם מתבגרת?

השיח המחבר הוא כלי שגיבשתי מתוך העבודה שלי כמטפלת רגשית בפסיכודרמה וכמדריכת הורים מוסמכת מטעם מכון אדלר. לפני שמדברים, נכנסים לנעליים שלה, מנסים להרגיש את מה שהיא מרגישה, ושואלים מה הצורך שעומד מאחורי ההתנהגות. רק אז מתחברים אליה בשיחה שאומרת “אני איתך ואני רואה אותך”.

המטרה היא להבין את העולם שלה, להתקרב אליו, ולהציע לה תגובה שמגדילה את התחושה שאת איתה במה שהיא עוברת. ככה, לאט, היא משתפת אותך יותר. ושיח מקבל עושה את זה הרבה יותר טוב משיח מבקר, כי ביקורת גורמת לה להרגיש שלא מבינים אותה.

הנה דוגמה מהמדריך שכתבתי לאמהות למתבגרות. הבת חוזרת הביתה כועסת ועצובה ומספרת על מריבה עם חברה. את מקשיבה, ומוצאת את עצמך אומרת את דעתך הכנה על איך שהיא התבטאה, ואפילו מציגה את נקודת המבט של החברה. התכוונת לעזור לה לפעם הבאה. היא שמעה ביקורת. כך נראית אותה שיחה כשעוברים קודם את הצעדים:

הצעד	מה עושים	בשיחה על המריבה עם החברה
להיכנס לנעליים שלה	לראות את האירוע מנקודת המבט שלה, להיות היא לרגע	היא חזרה פגועה, ואני הראשונה שהיא בחרה לספר לה
להרגיש	להתחבר לרגש שלה, בלב ובגוף	אולי עלבון, עצב, אי נוחות
לשאול מה הצורך	איזה צורך לא קיבל מקום	אולי כנות, קרבה, אמון, כבוד או הדדיות
להתחבר	לומר לה שאת איתה, בלי לתקן	”זה נשמע ממש לא פשוט. אני מבינה למה נפגעת.”

ככה הופכים ביקורת לקרבה. העצה שרצית לתת לא נעלמת. היא מחכה לרגע שבו הבת מרגישה שאת לצידה, ואז יש לה סיכוי להישמע. זה גם הרגע לשתף, אם היא רוצה, איך את התמודדת במצבים דומים בגילה. את אותם צעדים, על הדוגמה של הבלגן בחדר, פירטתי בהאתגרים של גיל ההתבגרות.

מה אומרים כשהמתבגרת כבר משתפת?

כמעט כלום, בהתחלה. עוצרים לפני התגובה, לוקחים נשימה אחת, ועונים במשפט פשוט כמו “אני שמחה שסיפרת לי” או “אני יכולה להבין למה זה היה משמעותי בשבילך”. משפטים כאלה אומרים לה שהיא לא צריכה להתמודד לבד, והם משאירים את הדלת פתוחה לפעם הבאה.

הלב שלנו רוצה מיד לעזור: לתת עצה, להרגיע, להציע פתרון. זה טבעי, ואנחנו עושות את זה מאהבה. אבל לפני שמתבגרים מחפשים פתרון, הם מחפשים ביטחון. הם רוצים לדעת שמישהו מקשיב להם באמת. על ההבדל הזה כתבתי בלהקשיב בלי לתקן.

ואם היא כן מבקשת עזרה, אפשר להחזיר אליה שאלה: “מה את חושבת שיכול לעזור?”. ככל שממהרים לתת לה פתרון, כך מונעים ממנה את היכולת לעצור, להתבונן ולהחליט בעצמה. ככל שמבקשים ממנה רעיונות, היא מפתחת קול פנימי משלה, ואותו היא תיקח איתה גם כשאת לא שם.

מהי תקשורת מקרבת עם מתבגרים?

תקשורת מקרבת היא גישה שפיתח הפסיכולוג מרשל רוזנברג, ובמרכזה ההנחה שמאחורי כל התנהגות יש צורך. עם מתבגרים זה אומר להקשיב לצורך שמאחורי הטריקה, הכעס או השתיקה, ולדבר על הרגשות והצרכים של שני הצדדים, במקום להתווכח על מי צודק ומי אשם.

שפת הים, הגישה שאני מלמדת, נשענת על עולם הצרכים של תקשורת מקרבת, לצד הגישה של אלפרד אדלר והפסיכודרמה. במדריך לאמהות אני מביאה רשימה של צרכים שכדאי לחפש מאחורי ההתנהגות של מתבגרת: קבלה, הערכה, תמיכה, הדדיות, הרמוניה, שייכות, משמעות, ערך עצמי וביטוי עצמי. כשצורך מתמלא, עולה רגש של רוגע או שמחה. כשהוא לא מתמלא, עולים כעס, אדישות, דריכות או הצפה. על הגישה עצמה, ואיך משתמשים בה בבית, כתבתי בתקשורת מקרבת עם ילדים ומתבגרים.

מה עושים כשילד מתבגר מתחצף?

לא מגיבים באמצע הסערה. חוצפה של מתבגרת היא הרבה פעמים רגש שיצא בלי פילטר, ותגובה חריפה רק מוסיפה לו דלק. אפשר לומר בשקט “ככה אני לא מוכנה שידברו אליי, נחזור לזה אחר כך”, ולחזור לשיחה כששתיכן רגועות, כדי לדבר גם על הטון וגם על מה שעמד מאחוריו.

חיים עומר, שפיתח את גישת הסמכות החדשה, מלמד הורים להשהות תגובה: לא חייבים לענות על כל עלבון ברגע שהוא נאמר. ההשהיה היא מסר של הורה יציב. בשפת הים אני קוראת לזה לעלות על המזח: לצאת רגע מהים הסוער, לנשום, ולחזור לדבר מהמקום היציב. ויש משפט שאני חוזרת אליו הרבה עם הורים: אין ילד רע, יש ילד שרע לו. מאחורי כל צרחה יש צורך.

ברגע עצמו	אחר כך, כששתיכן רגועות
לא להיגרר לוויכוח על התוכן	לשאול מה קרה לה באותו רגע, מה הציף אותה
לומר בשקט שאת לא מוכנה לטון הזה	לספר לה איך הרגשת, בלי להאשים
לצאת מהחדר אם צריך, ולומר שתחזרי	לסכם יחד איך מדברים אצלכן בבית כשכועסים
לנשום	אם גם את הרמת את הקול, לבקש סליחה

ובשיחה שאחרי, נסי להפוך תלונה לבקשה. במקום “את תמיד מדברת אליי בזלזול”, לומר “כשאת כועסת עליי, אני מבקשת שתגידי לי את זה בלי לצעוק. אני רוצה לשמוע מה מפריע לך”. בקשה אומרת לה מה כן לעשות, ותלונה בדרך כלל רק גורמת לה להתגונן.

בקשת סליחה של אמא היא לא חולשה. היא מלמדת את הבת איך נראית שיחה אנושית במשפחה, ואיך מתקנים אחרי שנפגעים. ואם החוצפה הופכת לדפוס קבוע, זה כבר עניין של גבולות בגיל ההתבגרות.

מה עוזר לך להישאר רגועה כשהיא סוגרת את השיחה?

עוגן קטן שלך, לפני שאת מחפשת את המילים הנכונות בשבילה. שתי דקות שקטות, יד על הלב, כמה נשימות עמוקות, והשאלה “מה אני מרגישה עכשיו?”. בלי לשנות ובלי לפתור. אמא שמקשיבה גם לעצמה מגיבה מתוך רוגע, והבת מרגישה את ההבדל, גם כשהיא לא אומרת את זה.

אנחנו רגילות להקשיב לכולם, והלב שלנו מבקש שגם יקשיבו לו. כשאנחנו נותנות לעצמנו את הרגע הזה, קל לנו יותר להיות נוכחות בשביל הבנות שלנו, גם ביום שבו הדלת שלהן סגורה.

על הקשר ביניכן לאורך השנים האלה, מעבר לשיחה אחת, כתבתי בהקשר בין אמא לבת בגיל ההתבגרות. אם את רוצה לתרגל שיחות כאלה בחדר בטוח, לצד הבת שלך, סדנת אמא ובת בנויה לזה: קלפים ותרגילים שפותחים שיחה בלי “לשבת לדבר”. ועוד על מה שעובר עליה בשנים האלה תמצאי בעמוד על גיל ההתבגרות אצל בנות.