גיל ההתבגרות: האתגרים, דוגמאות וצעדים פרקטיים ליישום

אין ספק שהילדים שלנו הם האוצרות הכי חשובים לנו בעולם, ואין משהו שאנחנו רוצים יותר מאשר לשמור אותם קרובים ובטוחים. אבל אם פעם, כשהם היו קטנים, הספיק לנו מבט אחד או תנועה קטנה כדי להבין מה עובר עליהם, ככל שהם גדלים ומתפתחים המשימה להבין מה הם חווים ולהתקרב לשדה הרגשי שלהם הופכת להיות מורכבת יותר ויותר.

למרות הרצון העז והניסיונות להתקרב בכל דרך, הורים לא פעם עוסקים ובצדק בשאלות כמו: “למה היא לא מקשיבה לנו? איך אפשר להבין מה עובר עליה?” בין שתיקות ארוכות לבין סערות ומריבות הם משאירים אותנו לא פעם מחוץ לדלת ומחוץ לעולם הפנימי שלהם, בטענה ש”לא תצליחו להבין אותי”, מה שיכול לגרום לנו להימנע ולהגדיל עוד יותר את המרחק.

את מה שקורה לבנות בשנים האלה, בגוף ובנפש, ריכזתי בעמוד על גיל ההתבגרות אצל בנות.

מהם האתגרים המרכזיים של גיל ההתבגרות?

האתגר המרכזי הוא שהמתבגרים בונים זהות נפרדת, ובדרך הם מתרחקים מאיתנו. לצד זה, השינויים בגוף ובמצבי הרוח, החשיבות העצומה של קבוצת החברים, והמסכים שמסתירים את הרגשות, הופכים את התקשורת איתם למורכבת. בבית זה נראה בדרך כלל כמו שתיקות, ויכוחים ודלת סגורה.

הסיבות העיקריות שגורמות לתקשורת עם מתבגרים להיות כל כך מאתגרת:

מאפייני גיל ההתבגרות. השינויים הדרמטיים שהמתבגרים חווים ברמה הפיזית, הרגשית והמנטלית משפיעים על ההתנהגות ועל מצבי הרוח. יש התעסקות מרובה בשאלת המראה החיצוני, כאשר הסטטוס החברתי הוא הגורם החשוב והמשפיע מכל, וקבוצת החברים הופכת להיות הפוסק העיקרי בנוגע לשאלה מי הם ולדימוי העצמי שלהם.

המסכים שמסתירים את עולם הרגש. בעידן שבו הכל מתרחש במדיה הדיגיטלית נמצא את המתבגרים שלנו שקועים רוב הזמן בתוך המסכים. אחת מתופעות הלוואי של התקשורת הווירטואלית היא יצירת מיסוך של רגשות ושיבושים בתקשורת הבינאישית. השימוש המרובה במסכים מרחיק אותנו מהתחושות שלנו ושל אחרים ויוצר ריחוק גם מול האנשים הקרובים אלינו ביותר.

אפשר לזהות שמתבגרים רבים נמנעים מקשר עין, לא יוזמים שיח ישיר ומתקשים לפתח יחסים של קרבה. כאשר התקשורת עקיפה ומרוחקת ואין לנו דרך להבין מה עובר על הצד השני, נוצרות פרשנויות מוטעות, מתחים ומאבקי כוחות שמרחיקים אותנו זה מזה.

חשוב לזכור שהמשימה ההתפתחותית המרכזית בגיל ההתבגרות היא פיתוח וגיבוש הזהות העצמית.

על מנת שיוכלו לגלות את עצמם כישות נפרדת, יש למתבגרים צורך להתרחק מעט מבחינה נפשית ופיזית מההורים, והם ינקטו בדרכים שונות ומשונות כדי לחקור את המעבר ולפתח את העצמאות שלהם. רבים מהם יבעטו במוכר וימרדו בכל מה שקיים וידוע. בין היתר, כמו שאתם מכירים, הם יערערו על חוקי הבית, על ערכים, סמכות, הרגלים וגבולות.

איך נראים האתגרים של גיל ההתבגרות בבית, ומה עוזר מול כל אחד?

רוב האתגרים מופיעים בבית כהתנהגות שקל לפרש כזלזול: דלת סגורה, ויכוח על כל חוק, שעות מול המראה או מול המסך. מאחורי כל אחת מהן יש צורך של הגיל, וכשמזהים אותו, אפשר להגיב לצורך במקום להתנהגות, ולחסוך הרבה מאבקי כוחות מיותרים.

מה רואים בבית	מה עומד מאחורי זה	מה עוזר
דלת סגורה ותשובות קצרות	צורך בפרטיות ובנפרדות, החדר הופך לעולם הפרטי	להשאיר פתח בלי לפרוץ, ולתפוס את הרגעים שבהם הם נפתחים
ויכוח על חוקי הבית	בדיקה של מה מכל מה שהכירו עד עכשיו שייך להם	מעט גבולות ברורים, שנקבעים יחד איתם
שעות מול המראה	השינויים בגוף משפיעים על הדימוי העצמי	לשקף כוחות ויכולות, לא רק מראה
החברים לפני הכל	הקבוצה עוזרת להם להבין מי הם	להתעניין בחברים במקום להתחרות בהם
שקועים במסך	שם נמצאת הקבוצה החברתית שלהם	זמן משפחתי קבוע בלי טלפונים
ירידה פתאומית בציונים	משבר לימודי חולף, בעיקר סביב המעבר לחטיבה	תמיכה ואמונה בכוחות שלהם, בלי להגביר את הלחץ

על גבולות שנקבעים יחד עם המתבגרת כתבתי בגבולות בגיל ההתבגרות.

איך מדברים עם מתבגרת שמסרבת לסדר את הבלגן בחדר?

עוברים ארבעה צעדים לפני שמדברים: להיכנס לנעליים שלה ולראות את הבלגן מנקודת המבט שלה, לנסות להרגיש מה היא מרגישה, לשאול מה הצורך שעומד מאחורי ההתנהגות, ורק אז לקבוע איתה שיחה מחברת, בזמן שנוח לשתיכן, כדי למצוא פתרון משותף. אלה ארבעת הצעדים של שפת הים, תקשורת מחברת.

ראשית בואו נתייחס לנקודת המבט של ההורה. ברוב המקרים ה”בלגן” נתפס אצל ההורים כחוויה של כאוס, והסירוב המתמשך של הילדה מתפרש כזלזול וחוסר כבוד. המתיחות הפנימית שנוצרת והקושי להתמודד עם הנושא שוב ושוב, מבלי לראות מגמה לשינוי מצידה, מובילה להרבה כעסים, ויכוחים ומאבקי כוחות שגולשים אל מעבר לחדר, פוגעים במערכת היחסים ולא באמת מובילים לפתרון.

הבשורה הטובה היא שבמקביל לתחושות התסכול, הייאוש והאכזבה, קיים גם רצון עז לשינוי משמעותי ביחסים וצורך אמיתי להגיע להבנה ולהרמוניה. לכן, מבין כל השאלות שמתעוררות, נעסוק בשאלה המרכזית: איך אפשר לדבר איתה על הנושא באופן שיביא לשינוי אפקטיבי?

צעד ראשון: להיכנס “לנעליים שלה” ולראות את האירוע מנקודת המבט שלה. “להיות היא” לרגע, לנסות לחשוב כמוה. השערה אפשרית: “אולי מבחינתה זה בכלל לא בלגן? אולי כך יותר קל לה למצוא את הבגדים?”

צעד שני: לנסות להרגיש כמוה, להתחבר לחוויה שלה, לדמיין איזה רגש עולה בה עכשיו, להרגיש אותו בלב, בגוף. השערה אפשרית: “אולי הבלגן בחדר שאני (כאמא) חווה כנוראי ומרגיז, דווקא נותן לה (לבת שלי) שקט ורוגע?”

צעד שלישי: לשאול את עצמנו מה הצורך שלה? מה עומד מאחורי ההתנהגות שלה? איזה צורך לא קיבל מקום ובא לידי ביטוי בדרך הזאת? השערה אפשרית: אולי הצורך שלה הוא ב”שקט פנימי”, והבלגן בארון יוצר לה את אותו שקט? אולי זה נובע מהצורך שלה כמתבגרת ל”ביטוי עצמי”? אולי זו הדרך שלה “לדעת שאכפת לנו ממנה”? אולי זה נובע ממשהו אחר, לאו דווקא מתוך זלזול בי ובבקשה שלי, צורך שהיא לא מצליחה לזהות או לבטא בעצמה?

צעד רביעי: לאחר שהתחברנו לעולמה, לצורך המניע אותה ופתחנו נקודות מבט חדשות על הסיטואציה, הגיע הזמן ליצור שיחת תקשורת מחברת, שאותה תקבעו מראש, במועד שנוח לשני “הצדדים”. נטרלו רעשים, צרו אווירה נעימה ושבו לשיחה פתוחה. הביטו בעיניים, שתפו אותה בכנות בתחושות שלכם, הקשיבו לתחושות שלה ללא ביקורת ונסו להסעיר מוחות ולמצוא ביחד פתרון שתוכלו להסכים עליו. לדוגמה: אפשר לשאול האם היא תרצה שאחת לשבוע תסדרו ביחד את החדר, להציע שאיזור מסוים יהיה האי המבולגן שהוא רק שלה, וכולי. זכרו שהמטרה היא להגיע להחלטה משותפת. מעבר לפתרון הפרקטי שאתם עשויים למצוא, שיחה מזמינה בגובה עיניים תגרום לה להרגיש שאנחנו בעדה ולא נגדה, ותעודד אותה להיפתח ולשתף פעולה.

המסרים שהכי חשוב להעביר בשיחה: לפני הכל, אני איתך ואני רואה אותך ואת הצרכים שלך. אני מבינה אותך ורוצה להבין עוד יותר מה עובר עלייך. ולצד זה יש את הבית, ואת הצורך שלנו כהורים בסדר ובארגון, וחשוב לנו למצוא איתך פתרון שרואה את הצרכים של כולנו.

את אותם צעדים בשיחה על מריבה עם חברה, ומה אומרים כשהיא כבר משתפת, פירטתי באיך מדברים עם מתבגרת שלא רוצה לדבר. ועוד רעיונות לחדר עצמו תמצאו באיך לגרום לילד לסדר את החדר.

איך ההורה בונה את הערך העצמי של המתבגר?

הערך העצמי נבנה מהמסרים שהמתבגר מקבל על מי שהוא: על התכונות, על המעשים ועל עצם הנוכחות שלו. המילים שלנו, המבטים, החיבוקים והחיזוקים הם המראה שדרכה הוא לומד להכיר את עצמו ולהאמין בעצמו. בגיל ההתבגרות, כשהשאלה “מי אני” בוערת, למראה הזו יש משקל גדול.

בשפת הים אני קוראת לזה משקפיים מעצימים: לראות את הילד, להתפעל ממנו ולשקף לו את מה שראיתם. איך עושים את זה?

• מתפעלים. מספרים לו מה אתם רואים בו, על הצעדים הקטנים והגדולים, בכוונה מהלב ובמבט מעריך.
• מחזקים את הדרך, לא רק את התוצאה. על ההתמדה, על הרצון, על דרך מחשבה שהובילה אותו. כשמפרטים לו מה הוא עשה שעזר לו להצליח, הוא לומד לשחזר הצלחות.
• מחזקים ערכים. כל צעד שמבטא ערך שחשוב לכם בבית, כמו עזרה הדדית, הקשבה ונתינה.

למשל: “שמתי לב איך אמרת לחברה שלך מה את מרגישה, בפתיחות. זה כל כך חשוב, וזה היה מרגש לראות.”

איך זמן משפחתי מחזק את הקשר עם מתבגרים?

זמן קבוע ביחד, שכולם יודעים שמחכה להם, הופך לעוגן. ארוחת ערב משפחתית, שאני ממליצה לקיים לפחות פעמיים בשבוע, היא הזדמנות לפגוש את המתבגרים בסוף היום ולהכיר את העולם שלהם. וזמן אישי של הורה עם כל ילד בנפרד עונה על הצורך שלו להרגיש שרואים אותו.

כמה דברים שעוזרים לארוחה המשפחתית לעבוד:

• נותנים להם לבחור איך לתרום, בהכנה או בהגשה. כך הם מתאמנים בבחירה ובעצמאות, ומרגישים שייכים ומשמעותיים.
• ההורה תמיד מתחיל. כשאתם משתפים ראשונים במשהו מעניין, מצחיק או מרגיז שקרה לכם היום, הם לומדים איך משתפים.
• לא לוחצים לשתף. זה רק מביך. עם הזמן ועם הדוגמה האישית שלכם, הם ייפתחו בעצמם.
• טלפונים בצד. וזה לא הזמן לביקורת או להנהלת חשבונות.

אחרי הארוחה אפשר לשלוף קלף מערכת הקלפים אוצרות לב הים ולשוחח על מה שהוא מעורר. ולצד הארוחה, זמן אישי קבוע עם כל ילד בנפרד: חוג הורה ילד, רעיון שאני לוקחת מרודולף דרייקורס וויקי סולץ, מהספר “ילדים: האתגר”. אצל אמהות ובנות אני קוראת לו “חוג אמא”, ופירטתי עליו בהקשר בין אמא לבת בגיל ההתבגרות.

מה הבלגן בחדר מספר על גיל ההתבגרות?

כבר הזכרנו שהמשימה המרכזית בגיל ההתבגרות היא פיתוח וגיבוש הזהות העצמית. שימו לב לכך שהמתבגרים מבלים הרבה יותר בחדר שלהם, שהופך להיות מרכז השליטה שלהם, אי פרטי שמשקף את המרחב הרגשי הפרטי שלהם, שמבקש למרוד, ליצור נפרדות ולפתח את האני העצמי שלהם. כך שהבלגן בחדר יכול להיות האמצעי של אותה ילדה-נערה לבטא את המרד שלה, שלב בדרך לגבש את הזהות העצמאית שלה כבוגרת.

מתי האתגרים של גיל ההתבגרות מצריכים עזרה?

כשהמתבגר נסוג לאורך זמן מחברים ומפעילויות שאהב, כשיש שינוי חד בשינה, באכילה או בתפקוד, או כשהוויכוחים בבית הפכו לשגרה שכולם נשחקים ממנה. במצוקה של המתבגר עצמו פונים לפסיכולוג או לרופא המשפחה. כשהקושי הוא בעיקר בשיחה ביניכם, הדרכת הורים או סדנה משותפת יכולות לפתוח אותה מחדש.

סדנת אמא ובת, לאמהות ולבנות בגילי 8 עד 16, היא מקום לתרגל יחד שיחה רגשית בלי “לשבת לדבר”. ואת שאר המאמרים על גיל ההתבגרות אצל בנות תמצאו מרוכזים בעמוד אחד.