מריבות וקנאה בין אחים: מה עושים בלי להיות השופט

“אמא, הוא לקח לי!” “היא התחילה!” הקריאות מגיעות מהמושב האחורי באוטו או מהסלון, ואתם כבר מרגישים את הלחץ עולה, כי עוד רגע מישהו יבכה ומישהו יצטרך להחליט מי צודק. מריבות בין אחים נוגעות בנקודה רגישה מאוד בהורות: הרצון שכל ילד ירגיש שיש לו מקום, ושיהיה קצת שקט בבית. בהדרכת הורים אנחנו עובדים בדיוק על הנקודה הזו.

בשפת הים אני אומרת להורים שלכל ילד ולמקום שלו במשפחה יש את הסערות שלו. מה שמרגיע את הבכור לא בהכרח ירגיע את הצעירה, והמריבה עצמה היא הרבה פעמים הדרך של ילד להגיד שמשהו בסערה שלו לא קיבל מקום.

למה אחים רבים כל כך הרבה?

אחים רבים כי הם חולקים את אותם משאבים: מקום, זמן, צעצועים, ובעיקר את תשומת הלב של ההורים. בגישת אדלר כל ילד מחפש דרך להרגיש שייך ומשמעותי במשפחה, ולפעמים הדרך הקצרה ביותר לשם עוברת דרך תחרות עם אח, או דרך מריבה שמביאה את ההורה מיד.

אלפרד אדלר כתב הרבה על הסדר בין האחים. הבכור שמרגיש שהודח מכיסאו כשנולד אח, האמצעי שמחפש במה הוא מיוחד, הצעיר שמתרגל שתמיד מישהו יעזור לו. אלה לא חוקים, ויש אינספור יוצאים מן הכלל. אבל הם עוזרים לשאול שאלה מועילה יותר מ”מי התחיל”: מה הילד הזה מנסה להשיג במריבה?

לפעמים התשובה היא תשומת לב. ילד שלומד שמריבה מביאה את אמא מהמטבח תוך שנייה, ושמשחק שקט עם אחותו לא מביא אף אחד, יבחר במריבה. לא כי הוא רע, אלא כי זה עובד. על הגישה הזו בהרחבה במאמר על הדרכת הורים בגישת אדלר.

למה יש קנאה בין אחים?

קנאה בין אחים מופיעה כשילד חושש שאין מספיק בשבילו: מספיק אהבה, מספיק זמן, מספיק הערכה. היא בולטת סביב לידה של אח חדש, סביב מעברים, או כשאחד הילדים צריך יותר תשומת לב בגלל קושי. הקנאה עצמה היא רגש לגיטימי, ומה שדורש עבודה הוא הדרך שבה הילד מבטא אותה.

הורים רבים מנסים לפתור קנאה בחלוקה שווה בדיוק: אותה כמות גלידה, אותו מספר דקות על הברכיים. וזה כמעט אף פעם לא נגמר, כי השאלה של הילד היא לא כמה קיבל אחיו. השאלה היא אם יש מקום גם בשבילו. בשפת הים אני שואלת הורים איזו חגורת הצלה הם שמים על כל ילד, והאם לכל ילד צריכה להיות חגורה אחרת. ילד אחד צריך יותר מילים, אחר צריך יותר זמן לבד, שלישית צריכה יותר מגע.

מה עונים לילד שאומר “אתם אוהבים אותו יותר”?

לא מתווכחים עם הרגש ולא מוכיחים במספרים. “זה לא נכון, קנינו לשניכם אותו דבר” משאיר את הילד לבד עם התחושה. עדיף לשקף ולהזמין אותו לספר: “אתה מרגיש שאחיך מקבל ממני יותר. ספר לי מתי זה הרגיש ככה.” הרבה פעמים הילד יספר על רגע אחד מסוים, ושם אפשר לעזור.

אחרי שהקשבתם, אפשר לומר משהו שמדגיש את הייחוד שלו ולא את ההשוואה: “אין עוד אחד כמוך. אני אוהבת אותך בדרך שמתאימה רק לך.” ואז לקבוע איתו בקרוב זמן משלו, כדי שהמשפט יקבל כיסוי גם במעשים.

האם להתערב במריבות בין אחים?

ברוב המריבות היומיומיות כדאי להתערב פחות ממה שמתחשק. רודולף דרייקורס, תלמידו של אדלר, הציע להורים להישאר מחוץ למריבות של הילדים, כי ההורה שנכנס כשופט הופך בעצמו למטרה של המריבה. מתערבים מיד כשיש אלימות פיזית, סכנה, או כשאחד הילדים צעיר או חלש בהרבה ולא יכול להגן על עצמו.

מה קורה	מה עושים
ויכוח קולני על תור או על צעצוע	לא נכנסים. אפשר לומר “אני סומכת עליכם שתמצאו פתרון” ולהתרחק
מריבה שמסלימה, צעקות ועלבונות	נכנסים בלי לחפש אשם: “אני שומעת שני ילדים כועסים. מה כל אחד מכם צריך?”
מכות, דחיפות, זריקת חפצים	מפרידים מיד, דואגים למי שנפגע, ומדברים רק אחרי שכולם נרגעו
אותו ילד נפגע שוב ושוב	זו כבר לא מריבה בין שווים. מתערבים, ושוקלים התייעצות עם איש מקצוע

כשאחד הילדים מתפרץ בעוצמה שלא מתאימה לגודל המריבה, כדאי לחשוב גם על הוויסות שלו, ולא רק על הקשר בין האחים. על זה כתבתי בעמוד על ויסות רגשי לילדים.

איך לא להיות השופט במריבה בין האחים?

מפסיקים לחפש מי התחיל. כמעט תמיד כל צד בטוח שהשני התחיל, וכל פסק דין משאיר מנצח ומפסיד שמחכה לסיבוב הבא. במקום זה מתייחסים לאחים כקבוצה, “כולם באותה סירה” בלשונו של דרייקורס: הבעיה שייכת לשניהם, וגם הפתרון. וזה מוריד מכם את העומס של לברר מה באמת קרה.

הדימוי הזה קרוב מאוד ללב של שפת הים. הספינה היא המשפחה, וההורה הוא רב החובל. רב חובל טוב לא עוצר את הספינה באמצע הים כדי לברר איזה מלח אשם. הוא דואג שכולם יגיעו לחוף יחד.

כדאי גם לשאול את עצמכם איזה מקום הייתם אתם במשפחה שבה גדלתם. כל הורה מביא איתו לספינה את החוקים והאמונות מהבית של ההורים שלו. הורה שהיה הצעיר שתמיד הואשם עלול להגן אוטומטית על הצעיר שלו, והיכרות עם הסיפור שלנו עוזרת לראות את הילדים כמו שהם.

מה אומרים לאחים ברגע המריבה?

• במקום “מי התחיל?”: “אני רואה שני ילדים שרוצים את אותו דבר. מה אפשר לעשות?”
• במקום “תן לו, הוא קטן”: “זה שלך, ואתה מחליט מתי לשתף. מתי אחיך יכול לקבל תור?”
• במקום “אתם תמיד רבים”: “נראה שקשה לשניכם היום. מי צריך רגע לבד?”
• כשאחד מהם נפגע: פונים קודם אליו, בלי דרשה לשני: “בוא נשים קרח, זה כאב.” ככה תשומת הלב הולכת למי שנפגע, ולא למי שפגע.
• כשאחד בא להלשין: “נשמע שאתה ממש כועס עליו. מה תרצה להגיד לו?”
• אחרי שכולם נרגעו, עם כל ילד בנפרד: להיכנס לנעליים שלו, להרגיש מה הוא הרגיש, לשאול מה היה הצורך שלו, ורק אז לדבר. זה השיח המחבר, והוא עובד טוב יותר בשיחה של אחד על אחד מאשר מול האח.

מה עוזר להפחית מריבות וקנאה לאורך זמן?

זמן אישי קבוע עם כל ילד בנפרד, הוקרה על רגעים טובים בין האחים, וכמה שפחות השוואות. בהדרכה אני ממליצה על “חוג הורה-ילד”: זמן קבוע בשבוע שבו ילד אחד מקבל את ההורה רק לעצמו, ושלא מבטלים אותו בקלות. את הרעיון אני לוקחת מדרייקורס ומוויקי סולץ, מהספר “ילדים: האתגר”.

ילד שיודע שיש לו זמן משלו פחות צריך להילחם עליו בסלון. ובזמן הזה המטרה היא פשוט להיות ביחד: לצייר, לרדת לפארק, לתת לו לבחור מה עושים.

הוקרה על צעדים ביחסים. כשרואים רגע טוב בין האחים, אומרים אותו: “היום ראיתי שהיית קשוב לאחותך ועזרת לה כשהיה לה קשה. אני רוצה שתדע שזה היה מרגש לראות.” דרך משפטים כאלה הילד לומד לשים לב להתנהלות שלו בקשר. זה ההבדל בין עידוד לשבח, וכתבתי עליו במאמר על עידוד במקום שבחים.

בלי השוואות. “תראה כמה אחותך מסודרת”, גם כשהוא נאמר כדי לדרבן, מכניס את שני הילדים לתחרות שאף אחד מהם לא ביקש.

נושא שחוזר עולה לשיחה משותפת. כשמריבה חוזרת שוב ושוב על אותו דבר, המחשב, המושב ליד החלון, מי מפנה את המדיח, היא מתאימה לשיחה משותפת בזמן רגוע, ופרלמנט משפחתי הוא מקום טוב לזה.

מתי מריבות בין אחים הן סיבה לפנות לעזרה?

כשיש אלימות פיזית שחוזרת, כשאחד הילדים מפחד מאחיו או נפגע שוב ושוב, כשהמריבות משתלטות על רוב הזמן בבית, או כשאתם מרגישים שכבר אין לכם כוח לעצור אותן. במצבים כאלה כדאי להתייעץ עם איש מקצוע, ולפעמים לבדוק אם לאחד הילדים יש קושי שצריך מענה משלו.

בהדרכת הורים אנחנו ממפים יחד מתי המריבות פורצות, מה כל ילד מחפש בהן, ואיך לבנות שגרה שבה לכל ילד יש מקום. אם אתם רוצים להתחיל, קבעו שיחת היכרות ונחשוב יחד מה יעזור אצלכם בבית.